כותרת המשנה של הספר הזה היא: "מערבון פוסט-מודרני חתרני", ותהיתי ביני לביני במה הוא בדיוק פוסט-מודרני, משום שהוא מתרחש בימי הבהלה לזהב, ובמה חתרני, הרי הדמויות המופיעות בו כבר הופיעו בדרך זו או אחרת בכל מיני סרטים שראינו (סרטים חקלאיים קראנו להם, בילדותי, משום שעסקו, ברקע, בגידול בקר), ובכל מיני ספרים שקראנו…

 אולי משום שהאחים צ'ארלי ואיליי סיסטרז (בעצם, איליי – המספר, בעיקר) אינם דמויות פלקטיות של "טוב" או "רע" כפי שהכרנום (ה"טוב" יפה ומסוקס, רצוי עם עיניים כחולות, רצוי קלינט איסטווד, או ג'ון ויין; ה"רע" כהה, עם שפם, אלי ואלאך כזה); האחים סיסטרז הם רוצחים מקצועיים העובדים בשורותיו של הקומודור, שהוא מעין איש עסקים (של פעם) הנוקם ונוטר, ושולח את שליחיו ברחבי היבשת למצוא את מי שלדעתו פגע בו.

האחים סיסטרז הם רוצחים מקצועיים, היודעים לירות, בו זמנית בשני אקדחים כל-אחד, ארבעה בסך הכל, מלאי טריקים מלוכלכים, משאירים אחריהם שובלי דם, בלי כל נקיפות מצפון.

בעצם עם. עם נקיפות מצפון.

איליי, האח הפחות דומיננטי, השמן, הבלתי אהוד, הנגרר אחרי אחיו (וזוכה, על-כן, לתגמול פחוּת), איליי מתחיל לפתח מצפון. מה שהוא רוצה, בעצם, זה לפרוש לעיר הולדתו, לבית אמו, או על יד, עם מספיק כסף כדי לפתוח חנות.

 שני האחים רוכבים על סוסים, כיאה למערבון, אלא שזה של איליי הוא קצת חולה, ונעשה חולה יותר בהמשך, ואיליי מסרב למכרו לבשר, או להחליפו בסוס מצוין אחר (מצפוני, כבר אמרנו).

 שמעם של האחים יוצא למרחוק, כך שבכל מקום שהם מגיעים אליו, די אם יזדהו בשמם, כדי לזכות בכבוד גלוי ואיבה סמויה. בדרכם ייפגשו באנשים הנוהרים לקליפורניה בחיפוש אחר הזהב, בשגעון המלווה את החיפוש אחר הזהב, באינדיאנים (מערבון, לא?) במסבאות, בנערות פתייניות, בגבירים אבל של המערב הפרוע, וכאמור – יותירו אחריהם מתים, חלקם בצדק, חלקם רק כי היו עדי ראייה.

 אבל אין כאן התיאורים עקובי הדם של מקארתי, למשל, הו, לא. אין כאן תיאורים מרתיעים, אלא רק סיפור. סיפור שנחמד לקרוא.

 ספר שהוא הפוגה בין ספרים רציניים, וככזה חביב לקריאה. וכמובן – בהחלט "הופך דפים".

האחים סיסטרז – פטריק דה-ויט. תרגום (מצוין): כפיר לוי. הוצאת: כנרת זמורה ביתן (304 עמודים)

 העטיפה, אגב, יפה להפליא, ולא מצאתי בשום מקום מי אחראי לה!

(פורסם ב – 12 באוגוסט, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Sisters Brothers – Patrick deWitt)

ואיזשהו ציטוט ששבה את עיני:

"אלה היו ימי סוף החורף הקצרים, ועצרנו למנוחת לילה באפיק נחל יבש. לעתים קרובות תיתקלו בתרחיש כזה בסיפורי הרפתקאות בהמשכים: שני רוכבים גסים למראה רוכנים מעל אש המדורה, מספרים את עלילות הדמים שלהם ושרים שירים מפחידים על מוות ואלימות. אבל אני יכול לספר לכם שלאחר יום שלם של רכיבה אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשכב לישון, וזה בדיוק מה שעשיתי, אפילו בלי לאכול ארוחה ראויה לשמה." (עמ' 24)