השיבה הביתה – אנה אנקוויסט

השיבה הביתה – אנה אנקוויסט

כמה אזהרות לפני שאני מתחילה: קודם כל, זה הולך להיות ארוך, ולו רק בגלל כמות הציטוטים שמצאתי לנכון להביא לכאן (וגם הם רק קמצוץ מן הקמצוץ שאפשר היה); שנית משום שאני הולכת להפציר בכם חזור והפצר לקרוא את הספר המצוין הזה, ולנדנד לכם הלוך ושוב עד שתשתכנעו; שלישית – אהיה מוכרחה, כדי לדבר על הספר הזה, להביא ספוילר קטן, ספוילרון, שבעצם אינו ספוילר משום שמי שמכיר קצת את תולדות חייהם (האמיתיים) של גיבורי הספר הזה, מכיר גם את הגילוי הקטן שאגלה לכם (אני לא הכרתי), אבל בלעדיו אי אפשר בעצם לדבר על הספר הזה. בכלל.

זהו. ולספר עצמו.

 מה אנחנו יודעים על חייהן של נשותיהם (ושאר בני משפחתם) של הגיבורים ההיסטוריים שלנו, מגלי הארצות, הכובשים הגדולים, המלכים, הקיסרים; אלה שספרי ההיסטוריה מלאים בקורותיהם, כיבושיהם, תגליותיהם, אזכור קלוש אולי של נשותיהם, של ילדיהם (משום שהם היורשים, במקרה שזה חשוב לרצף ההיסטורי). אבל מה אנחנו יודעים על אלה שמסביב?

אנה אנקוויסט כתבה את חייו של ג'יימס קוק דרך חייה של אשתו – אליזבת, והספר הוא סיפורה של האשה המושתקת, המחכה שישוב מלגלות עוד עולם חדש, למפות עוד ארץ לא נודעת. חיי היומיום של אשה, במאה השמונה עשרה, שכל קיומה תלוי, בדרך כלל, בגברים שבחייה, אביה, בעלה, אשה שצריכה לחכות.

 "הוא יחזור, חשבה, בעוד חודש, בקיץ, אולי רק בסתיו, אבל הוא יחזור. אֵי-שם בעולם הוא משייט לו באוניית העץ שהוא מכנה בגאווה כה רבה 'הספינה שלי'. התגליות התגלו, החופים מוּפּוּ, העמים הזרים תוארו, והחל המסע חזרה." (עמ' 12)

 אליזבת קוק נישאה לג'ימס קוק המבוגר ממנה בשלוש עשרה שנים לערך, הרתה וילדה לו את ילדיו, בדרך כלל נולדו אלה ללא נוכחותו, משום שהוא בא לתקופות קצובות ואז היה מפליג הלאה. בתחילה עוד היה מפליג לחודשים ספורים ואז חוזר, אלא שאז הגיעו המסעות הגדולים, אלה שארכו כמה שנים, ובהן נשארה אליזבת לבדה, עם עול משק הבית המוטל עליה. עם הילדים שיש לחנכם בדרכו, וכפי שהוא היה רוצה, עם מחלות הילדים, עם הלידות, עם מותם של חלק מן הילדים.

וכשהיה חוזר, הגבר הזר הזה, המוכר והאהוב, והבלתי מוכר כלל, סבב הבית סביבו ועל פיו יישק דבר, ושוב היה עליה לבטל את רצונותיה מפני רצונותיו, ואף לא להביע אותם לעתים, להיות חברתו הטובה ביותר, אשתו, אם ילדיו החיים והמתים, אלה שהכיר ואלה שלא, ולא להיות היא, בכל אופן לא במלואה.

"'אם את רוצה משהו, תמיד תתאכזבי', אמרה. 'זה תמיד קורה אחרת. את מתאמצת בשביל משהו, אני רואה את זה עלייך. ככה היית תמיד, עוד בתור ילדה. יש לך תוכניות, את יודעת מה את רוצה. ילדתי, זה עושה אותך פגיעה. ועכשיו את תקועה עם התוצאות.' …

'יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עלייך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תישארי נוּקשה וזקופה, כמו קנה-סוּף, תישברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי'.

'כמו עשב', לחשה אליזבת. כמה יפה. העשב לאורך הנהר: מוצף, מיובש, מכורסם, דרוס. תמיד הוא שב וצומח. כמו העשב אהיה. כמו העשב." (עמ' 171)

Captain James Cook (1728-1779) *oil on canvas *127 x 101.6 cm *1775-1776

קפטן ג'יימס קוק

 ששה ילדים נולדו להם, לג'ימס ואליזבת קוק, חמישה בנים ובת. כולם מתו עליה, חלקם בחייו, חלקם אחרי מותו. כמו איוב מודרני, במחצית חייה נותרה בלעדיהם, מוקפת רק באהבתם של חבריה, וברחמי כל העולם שמחוץ לה.

אל הבת שהיתה לה, שנדרסה על ידי סוס ברחוב בגיל ארבע בסך הכל, לא חדלה אליזבת להתגעגע, בכל יום, בכל שעה, ראתה אותה, בעיני רוחה גדלה, ולא יכולה היתה לסלוח לעצמה על רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע בו חמקה הילדה מן הגן אל הרחוב.

 "זה קרה. אסונות קורים. אי-אפשר לצְפות את זה מראש, לא תמיד. במובן מסוים אנחנו מופקרים לחסדי הנסיבות. חייבים להיזהר ככל שרק אפשר. אנחנו לא חסינים מפני טעות. הכוחות שלנו מגיעים רק עד לאן שהם מגיעים. לא יותר מזה. תמיד נשאר תחום שבו אנחנו חסרי-אונים. בעצים אני לא יכול להשלים עם זה, אבל הבנתי שככה זה למרות הכל." (עמ' 58)

 דומה שהמוות הזה שבר בה משהו, שמותם של שני ילדים אחרים, שמתו בינקותם, לא הצליח לשבור. מסביבה כולם עטפו אותה ברחמים, חלקם אמיתיים, חלקם עטופים בעטיפות דתיות של רחמי שמיים וכו':

 "בשבוע שלאחר מותה של אֶלי בא הכומר לביקור ושָטח תיאוריה על הסבל. פרנסיס כיבדה אותו במשקה. אליזבת שמעה אותו גומע ובןלע בעודו מסביר לה שהיא אשה נבחרת: אלוהים מעמיד אותה בנסיון בכך שהוא מביא עליה כל-כך הרבה סבל ואובדן. עליה להיות מאושרת שנפל בחלקה לעבור את שורת הנסיונות האלה. בעל שאיננו, תינוק שמת, ילדה שנספתה בתאונה. .."(עמ' 121)

 הספר נפתח בהמתנה לשובו של ג'יימס ממסעו השני הארוך לגילוי העולם, מסע שלאחריו לא היה אמור לצאת יותר לשום מסע, אלא להתמנות למשרה חשובה זו או אחרת ליד הבית; יש בה ציפיה דרוכה, באליזבת, לשובו של בעלה, יחד עם חששות מן הצפוי לה, להם – לה ולילדיה, לה ולו, חששות מן הפלישה הזו של גוף זר אך מוכר אל תוך בית שכבר שלוש שנים מתנהל בהעדרו, שלכל דבר ולכל אחד בו יש מקום, וכל מי שיכנס, גם אם יש לו הזכות המלאה לכך, יפר איזושהי הרמוניה, איזשהו סדר.

 והיא זוכרת. זוכרת את פגישתם, התאהבותם, נישואיהם שהיו בהם הבטחה לחיים מכובדים ואהבה, יחד עם הידיעה כי תמיד יהיה נוכח בהם החסר, ההעדר, הבעל המפליג בים:

"הוא אחז את פניה הרטובות בכפות ידיו. כן, ככה זה היה. הוא נשק לעפעפיה. היא התמסרה לחיבוקו, בעצמה אימצה את גופה אל גופו, פסעה פסיעה קטנה לְפָנים, זה פשוט קרה. נראָה כאילו החיבוק שינה אותו, כאילו כבר לא היה יכול להיות צופה בלבד, וסוף-סוף אבד בתוך מה שעמד על הפרק – שזאת היתה היא.

הנשיקה. הנשיקה שנמשכה ונמשכה אבל לא תפסה זמן אמיתי. היה רק חלל. בלי מאמץ גרמו לזמן שמחוץ להם לעמוד-מלכת. שעון החול נעצר, השעון המשוכלל של אדון הָריסון קפא על מקומו, וכדור-הארץ הפסיק להסתובב."(עמ' 21)

 אבל הוא חוזר, הוא בדרך, ודברים יהיו אחרת, יהיה סדר אחר, אבל סדר בדברים.

או שלא.

 ".. הדברים הם כמו שהם, ילדתי. אם תנסי לשנות אותם, זה רק יעיייף אותך ויאכזב אותך, כי הכל קורה כמו שהוא קורה, ואת לא יכולה לשנות שום דבר. כלום". (עמ' 167)

 ושוב הוא נקרא אל הדגל, והיא כבר הרה, שוב, את ילדם הששי, ואין בה כבר כוחות, אחרי שהובטח לה כי לא ינדוד יותר, כי לא יעזוב את הבית. כבר אין לה כח להתמודד יותר עם האיום הזה של ההעדר הבא, עם ילדיה הגדלים ההולכים אף הם לבית הספר ליורדי ים, שהעדרם הקרב מאיים אף הוא. היא מעדיפה לחכות, אולי ישתנו הדברים, אולי משהו יקרה

 "… ברגע שיִקְרֶה משהו חשוב, תסתער המציאות אל תוך חייה כמים מקציפים מעֵבר לסכר הנהר הפרוץ: נֶת יעלה למרכבה, ג'יימס יורה להתיר את כבלי הרֶזולוּשְן, ואֶלי תשכב תחת העשב, מתה מתָּמיד, וילדה אחרת תלבש את שמלותיה. לחכות פירושו לדחות החלטות, להשאיר אפשרויות פתוחות, לשתוק. לחכות עם בטן ענקית פירושו הֶיתֵר לומר לא למחויבויות, להיות מפוזרת ולא מרוכזת, לשכב על הספה באמצע היום." (עמ' 203)

 ג'יימס קוק לא חזר ממסעו הגדול השלישי, ואליזבת נחושה בדעתה לגלות מה באמת קרה במסעו, משום שישנה הגירסה הרשמית, אחרי הכל מדובר בדמות ציבורית, ובין הגרסה שיש לה הרגשה שלא מספרים לה, שמסתירים ממנה משהו. וישנם הזכרונות הפרטיים המאויימים על ידי זכרונות הסביבה, החברה:

"…את התחתנת עם דמות ציבורית. הם ייקחו ממך הכל אם לא תשגיחי. כל המכתבים שלו, ועוד כל-מיני דברים שכתב, אני לא יודעת מה, מופיעים בעיתון ולכל אחד יש דעה. … את עוד תרגישי את זה. כולם יודעים כל-כך טוב איך הוא היה, מה הוא רצה, מה הוא אמר ואיך הוא נראה. ולא מפסיקים לפטפט על החוויות שלהם, ומדברים גבוה על החברויות שלהם. מספיק, איזו עליבות. אם תיקחי את כל זה ברצינות, בסוף את כבר לא תדעי מה את בעצמך חושבת, בלית ברירה תאמיני לכל הסיפורים האלה ותאבדי את הזיכרונות שלך." (עמ' 256)

 ואיך חיים עם כל כך הרבה מוות בבית אחד, כל כך הרבה פרידות לתמיד, כל כך הרבה עצב. להתפרק כל פעם ולאחות את השברים מחדש, כמה אפשר? ואיך?

 "…המוות בבית מביא אותך לכוונות טובות, שלא יֵצאו אל הפועל, מפני שאת עייפה מעֵבר לכל דמיון. כשבא המוות, את צריכה דווקא לעשות את החיים פשוטים יותר, את צריכה לאכול כל יום אותו דבר, ללבוש תמיד אותם בגדים, ולסלק את כל האנשים שמעייפים אותך. .." (עמ' 263)

 ואין לה ניחומים כבר. כל כולה כאב. כל כולה העדר ומחסור, פיסי ממש

 "… ניחומים הם בעצם בשביל אנשים שלמים, שקיבלו לכל היותר מכה קטנה. אני חושב שאת לא יכולה לשאת ניחומים.

העצבות שלנו לא חשובה. היא משתלטת על כל שעה שלנו, היא מכרסמת בנו ומתישה אותנו. בעיקרו של דבר אין לה חשיבות. לא בנו מדובר, בנשארים. אולי את חושבת: למה נתניאל לא כאן, איתנו? למה לא ניתַּן לו הזמן ליהנות מהכישרון שלו? גם אני חושב כך, במרירות. אבל זה לא משנה. הוא היה, הוא התקיים. זה מה שעלינו לזכור. חייו העשירו את חיינו עד בלי סוף. .. אני אסיר-תודה על כך שהוא היה, ושזכיתי בערוב ימי לשמוע את נגינתו, את קולו. זה כואב. אבל המחשבה על איך שהוא היה היא היחידה החשובה." (עמ' 286)

Elizabeth_Batts_Cook

אליזבת קוק

את ספריה של אנה אנקוויסט זכיתי להכיר דרך קריאתי כאן בפורום. התחלתי ב-הסוד המשכתי ביצירת המופת ועל כך אני מודה לממליצים שבכאן. את הספר הזה – השיבה הביתה – החלטתי לקרוא משום שאהבתי את הקודמים, ושפר עלי מזלי ביותר משום שהוא, לדעתי (הבלתי קובעת בעליל) הטוב ביותר שבין ספריה (עד כה, מאלה שקראתי), ולא שהקודמים לא היו מצויינים, אלא שזה אף מתעלה עליהם.

הספר הזה הוא מן הטובים והנוגעים ללב שקראתי, מהפך קרביים לעתים, מזיל דמעות במקומות מסויימים (כבר מזמן לא התייפחתי כך על ספר), וכתוב לעילא.

 ועוד כמה ציטוטים שכדאי שיובאו כאן, כמו זה שבו משתמעת ביקורת על התנהגות ה"מגלים" בעולמות החדשים:

"'אנחנו רואים את זה לא נכון,' שמעה את פָּליסֶר אומר ממרחקים. 'לנו יש תרבות, ולכן אנו חושבים שהילידים שמחים בבואנו. אנחנו מביאים להם מתנות, שבעינינו הן נפלאות: נעלי עור, סדר וקביעות, גבעולי שעועית מסודרים בשורה באדמה עדורה. המפה הימית. המלה הכתובה. הם מטפחים את האשליה שלנו בכך שהם מתגודדים סביב הדברים שלנו כמו ילדים. הם מסַכנים את חייהם כדי לגנוב את גרבי המשי מתחת לכרית שלנו. כפתורי מדים, צבתות ברזל, מצפן, לום – הכל הם רוצים. את הצד השני אנחנו לא רואים. בעזרת הנשק הכל-יכול שלנו אנחנו חותרים תחת סמכותו של המנהיג שלהם. אנחנו מצפים לאספקה יומיומית של חזירים, עופות ובננות – אנחנו מחסלים את המלאי שלהם. אנחנו מתעסקים עם הנשים שלהם ומערערים את הסדר החברתי שלהם. תחשבי רגע מה אנחנו משאירים אחרינו כשאנחנו עוזבים. נישואים הרוסים, שדות שוממים, שליטים מושפלים, ילדים חצי-לבנים. על זה אנחנו לא חושבים. לא פלא שהם מפתחים עוינות. הפחד מפני הכדורים שלנו הוא הדבר היחיד שמרסן את העוינות הזאת. לא מפתיע שהדברים יוצאים משליטה; מפתיע דווקא שהכל עובר בשלום.'" (עמ' 272)

 ומשהו על מקומה של המוסיקה ועל המוסיקה בכלל:

 ".. למי שחי עם המוזיקה יש חיים טובים. קצרים ככל שיהיו. …

.. העצבות לא חשובה, הוא אומר. מי שמת עם המוזיקה לא אבוד, הוא אומר." (עמ' 286 – 287)

 "'צריך להרגיש הכל דרך הידיים', אמר רוברט. 'עם המוזיקה זה בדיוק ככה. צריך לנגן כל תו, פורטים אותו ואז הוא קיים, אז הוא היה, גם אם לא שומעים אותו יותר…'" (עמ' 339)

מומלץ מומלץ מומלץ לגמרי.

  השיבה הביתה – אנה אנקוויסט. תרגום (מעולה): רן הכהן. הוצאת: הספריה החדשה. (383 עמודים)

(פורסם ב– 16 באוגוסט, 2013 בפורום הספרים של YNET)

 (De thuiskomst – Anna Enquist)

 ועוד מובאה אחת, אחרונה לגמרי:

"…הקשרים הזמניים האלה, בריתות עם פָּטינָה מתעתעת של נֶצח, שמתפרדות בפתאומיות והעולם נראה אחרת לגמרי, ואת נשאֶרֶת מאחור חסרת-אוריינטציה, מבולבלת, מאוכזבת, עם תחושת בושה שקשה להסבירה. ..לעשות דברים, להתעסק, זה הכי טוב. כי אז יש משהו שאפשר לכוון אליו את המחשבות, משימה שיש למלא." (עמ' 231)

אלה יווניה קוראת ספרים