באיחור, לא מבוטל כלל, הגעתי אף אני אל ספרי פנדורין. בעצם, אל הראשון שבהם – עזאזל.

מותחן חדש כמעט לגמרי, שנכתב כולו בסגנונם של גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה- 19, כולל שימוש במילות התואר המתאימות ובשפה הגבוהה. תענוג

 הזמן, כאמור, המאה ה-19, קצת אחרי אמצעה.

אראסט פנדורין, פקיד רישום זוטר, נקרא לחקור בפרשה די ברורה של התאבדות צעיר בגן ציבורי בעיר, אלא שמוחו החקרני והעירני מוצא פרטים נוספים וחשודים, ההופכים את ההתאבדות מהתאבדות "סתם" לתעלומה.

 מדוע התאבד הצעיר, שלכאורה היה לו הכל? מה פשר הצוואה המוזרה שהשאיר, ובה כל רכושו, הרב ביותר, יש לציין, מועבר לטובת ארגון המפעיל בתי יתומים, בניהול ליידי אנגליה אחת? מיהו הסטודנט שנראה מנסה להתאבד בשני מקומות שונים ואחרים במהלך אותו יום?

 החקירה הולכת ומסתבכת, הולכת ומתעקלת, בין מוסקבה לסנט פטרבורג, פריז, לונדון.

פנדורין נשלח, כמעט בחשאי, לחפש רמזים נוספים. כתבי סתר מתגלים ויש לפענחם.

 נשים יפות, משחקי קלפים, הימורים על החיים ועל המוות. רציחות, נרצחים הקמים לתחיה, רוחות רפאים.

אנשים הנוקבים בשם "עזאזל" רגע לפני מותם..

 והכל, כאמור, כאילו נכתב פעם, בשפה של פעם, על אנשים של פעם.

 ויש בכך יופי מסוים, בסגנון הלזה, ותהפוכות העלילה מרתקות, ולעתים משעשעות (שכן המספר היודע כל כותב כשכל ההיסטוריה מאז אמצע המאה ה- 19 ועד היום ידועה לו).

 רוזנים, אנשי צבא, מרגלים, אצילים.. כולם כולם נוטלים חלק זה או אחר בסיפור העלילה, ומעל כולם, פנדורין – איש צעיר, פזיז לעתים, אך חריף ובעל תושיה.

 והכל, כמעט, ייפתר. כמעט.

והמשך יבוא, כפי שהבנתי, בספרים שאחריו.

 מומלץ להמתקת הימים הללו – ימי השגרה שכך חזרו אלינו פתאום.

עזאזל – בוריס אקונין. תרגום (מרוסית. נפלא): יגאל ליברנט. הוצאת "ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות" (262 עמודים)

(פורסם ב – 29 בספטמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Азазель  – Борис Акунин)