קחי אותי אלַי – מ' ג' היילנד

קחי אותי אליבמאמרה – לשון הווה, נמאסת – מצטטת דורית רביניאן את הסופר (הכה נפלא) פיליפ פולמן:  "אני חש קלאוסטרופוביה, לחוץ תחת מכבש המיידיות כל הזמן". ומתוך מאמר של פיליפ הֶנְשֶר – סוכנת סופרים מלונדון, הוא כתב, אמרה לו שהיא שוקלת ברצינות לפרסם הודעה באתר האינטרנט שלה: "לא יתקבלו כתבי יד שעוסקים בתאומים מתים, ולא רומנים שכתובים בלשון הווה".

 ובכן – קחי אותי אלי כתוב כולו בלשון הווה. ולא רק בלשון הווה, גם מפיו של נער, חריג במידה מסויימת, בן 12 בעל סימני התבגרות מוקדמים מדי לגילו (גובה, קול המתחלף לעמוק יותר), בעל כישרון מיוחד לזהות שקרים אצל אחרים.

 וזהו.

 מעבר לעמוד 112 לא צלחתי (גם) את הספר הזה.

אולי כי אין בו ממש סיפור .

אולי כי לשון ההווה.

אולי כי ספרים הנכתבים כאילו מפי נער או נערה צריכים כשרון מיוחד להשמע אכן כאלה.

 אז הנה, נטשתי עוד אחד. (זה כבר מתחיל להיות הרגל אצלי, ולא ממש מעודד).

 אבל מובאה אחת "צדתי" בכל זאת, די בהתחלה (כשעוד היו לי ציפיות): "אני לא מבין מה הטעם לחיות אם אני לא יכול לעשות משהו טוב יותר מכולם או משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות." (עמ' 11)

התרגום, אגב (יצהר ורדי המצוין) מעולה לגמרי.

 קחי אותי אלַי – מ' ג' היילנד. תרגום: יצהר ורדי. הוצאת זמורה ביתן. 319 עמודים.

(Carry Me Down – M J Hyland)

אלה יווניה קוראת ספרים