There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”

סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.

אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם  – ג'ימי המכונה "איש השלג"  ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם –  שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….

אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.

או שלא

לא האחרון.

נותרו עוד..

מתי מעט

 ב"שנת המבול" הכרנו את העולם כפי שהיה לפני שהגיע המבול הצחיח, זה שהביא את סוף העולם. לא מבול שהציף את העולם במים (אם כי פגעי האקלים בהחלט גרמו להמסת קרחונים ולהצפת האזורים הפעם-יוקרתיים הסמוכים לחופים), אלא מבול אחר, שהרי

“God had promised after the Noah incident that he’d never use the water method again, but considering the wickedness of the world he was bound to do something”

אז אלוהים, או מי מטעמו (בני האדם) הביאו לסוף העולם. התקופה האחרונה שלפני סוף העולם מוצגת ב"שנת המבול", אנשי התאגידים העשירים והמושחתים, הכאוס הפלבאי ההולך ומשתלט וחבורת "גנני האלוהים". אנשים מוזרים המנסים למחזר כל מה שניתן ולחזור אל הטבע ככל שניתן. ב"שנת המבול" הכרנו את טובי, ושאר דמויות שיחזרו ב"מאדאדאם" ויספרו את סופו של הסיפור.

בסוף "שנת המבול" מתרחש מפגש בין האנשים שנותרו בחיים, למרות סוף העולם, לבין ג'ימי-איש-השלג והבזאים שהוא שומר ומגן עליהם, והם עליו.

שתי החבורות מתאחדות ב-"מאדאדאם" ומתחילות ללמוד לחיות האחת עם השניה. הבזאים מתייחסים בחשדנות לאנשים בעלי "העור השני" (כך מכונים בפיהם הבגדים):

“We must seem subhuman to them, with our flapping extra skins, our aging faces, our warped bodies, too thin, too fat, too hairy, too knobbly. Perfection exacts a price, but it’s the imperfect who pay it.”

ולשונם חסרה הרבה מאד מילים., למשל:

“A scar is like writing on your body. It tells about something that once happened to you, such as a cut on your skin where blood came out.”

ג'ימי-איש-השלג שידע לתווך בינם לבין העולם שוכב פצוע קשה, אולי לא יחיה, וטובי נאלצת לקחת חלק מתפקידיו מולם, לפרש להם את העולם המוזר שניגלה להם, להמשיך לספר להם את הסיפורים, אלה ההופכים להיות המיתולוגיה שלהם, כאלה שיש בהם תמימות ונסיון להסביר את הרוע המקיף אותם מחוץ לגבולות המתחם אותו חולקים שני הגזעים.

והרוע לא תם; מחוץ למתחם מסתובבים  שני אנשי הפיינבול, לודרים של העת האחרונה, זו שלפני המבול, אסירים רצחניים שקבלו את חירותם בחזרה אם ניצחו בקרבות הזירה והרגו את יריביהם שם. את חירותם קבלו, אבל אנושיותם אבדה מזמן והם צמאי דם ותאבי קרבנות אדם, רצוי נשים שאז אפשר לעשות בהן שימוש קודם שהורגים אותן ואוכלים את איבריהן הפנימיים.

ולך תסביר מהו רוע, מהי מלחמה, מהו קרב, ליצורים תמימים כמו הבזאים.

“Why is war so much like a practical joke? she thinks. Hiding behind bushes, leaping out, with not much difference between Boo! and Bang! except the blood. The loser falls over with a scream, followed with a foolish expression, mouth agape, eyes akimbo. Those old biblical kings, setting their feet on conquered necks, stringing up rival kings on trees, rejoicing in piles of heads – there was an element of childish glee in all of that.”

וישנו זֶבּ, שהיה פעם בקבוצת גנני האלוהים ונעלם, ועכשיו חזר, וסיפורו, כל תולדותיו נשזרים בספר הזה, ומסופרים לבזאים. בשפה שיבינו. הופכים אותו, טובי הופכת אותו בסיפוריה, לחלק מן המיתולוגיה הבזאית.

זב, בנו השני של כומר מושחת,  שעמד בראש כנסית הנפט; כספיה נזלו מתעשית הנפט, והכומר שעמד בראשה הכשיר כל תועבה שנעשתה בשם תעשיות הנפט:

“By extension, anyone who liked smelling the daisies, and having daisies to smell, and eating mercury-free fish, and who objected to giving birth to three-eyed infants via the toxic sludge in their drinking water was a demon-possessed Satanic minion of darkness, hell-bent on sabotaging the American Way and God’s Holy Oil,”

גם בניו, אדם – הראשון, וזב, שמרדו בו נחשבו מתועבים בעיניו, ונרדפו על ידו ועל ידי עדת מאמיניו.

“But hatred and viciousness are addictive. You can get high on them. Once you’ve had a little, you start shaking if you don’t get more.”

סגירת מעגלים. סגירת סיפורו של זב, דמות משנית ב"שנת המבול" וכאן הופך לדמות מרכזית. סגירת המעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול". החיים שיימשכו מכאן והלאה, בין בני האנוש לבזאים, שהם גזע משובט ומושבח יותר, אך תמים, ובינם לבין שאר השיבוטים המסתובבים בעולם שסביבם – השתלזירים (שיתוף פעולה מפתיעה בין המתחם ה"אנושי" לבין החזירים המשובטים הללו), הכלבזבים ושאר היצורים.. ומסביב – הרס וכאוס

“Once, there were too many people and not enough stuff; now it’s the other way around.”

ויש תקווה, קלושה, צעירה, כזו שאסור להאחז בה, ובכל זאת, בלעדיה מה נותר? ילדים חדשים נולדים, לא רק לבזאים. יש המשך לאנושות. בתוך הערים ההרוסות שמסביב יש מספיק ציוד ואספקה להרבה שנים, ובינתיים יוצמחו צמחים חדשים, ויומצאו המצאות חדשות (בין אנשי המחנה נמצאים גם מדענים מן המעגל הפנימי, אלה שסייעו לגלן-הבז בפיתוח הבזאים), ונכתבות המיתולוגיה, וההסטוריה של אנשי הקבוצה הקטנה.

ויש אהבה.

“We’ll have to learn smoke signals all over again, she thinks. One for he loves me, two for he loves me not. Three for smouldering anger.”

הספר הזה טרם תורגם לעברית, ואני בטוחה שכבר עובדים עליו בהוצאה במלוא המרץ. ובצדק.

את הספר הזה כדאי לקרוא יחד עם השניים הקודמים לו בטרילוגיה, אם כי אפשר בהחלט לקראו בפני עצמו, מה גם שבתחילתו מובאים תקציריהם של שני הספרים הקודמים.

הספר הזה אינו קל לקריאה משום שהנושאים העולים בו, העולם התאגידי, הבזבוז, היחס לחיי אדם ולנשים בפרט אינם נושאים שכך ניתן לעבור עליהם לסדר היום. והרי אם נביט סביבנו נראה ניצנים (ואף יותר מכך) של העולם הדיסטופי שאטווד מתארת.

ויש לקרוא את הספר הזה גם כאזהרה מפני הבאות – ראו לאן פנינו, אם לא נעצור ונתעשת, ונחזור להיות אנושיים לא רק בעור שעלינו, אלא בערכים ובכיבוד האדם, והאדמה, וכל החי אשר סביבנו.

ומומלץ לקרוא את הספר הזה משום שהוא כתוב נפלא, כפי שאטווד יודעת לכתוב, ומשום שלמרות שהוא נושא אג'נדה, היא נבלעת בתוך הסיפור ה"הופך דפים" הזה (במקרה שלי זה היה כמובן "מעביר מסכים" משום שקראתיו בקינדל החדש שלי )

ומשום שקראתיו בקינדל החדש שלי, איני יודעת כמה עמודים יש בו (אבל באמזון מצוינים 416 עמודים)

מומלץ מומלץ מומלץ

Maddaddam – Margaret Atwood

 ומשפט אחד אחרון, שמצאתי בספר הזה, וחשבתי שכדאי "לאמץ" גם אותו:

“Never trust a man with new clothes.”