לפעמים טוב להמתין קצת עם כתיבת הסקירה על ספר זה או אחר, משום שאם "אשן על זה לילה" אולי אתעורר עם תובנות אחרות.

 וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה, שבזמן הקריאה בו שקלתי אותי להפסיק אולי להמשיך בכל זאת (והרי נותרו לי רק עוד כך וכך עמודים… והיא כותבת כל כך יפה), משום שזכרתי את ספרה הקודם שכה אהבתי – אחותי כלה והגן נעול, והספר הזה אחר לגמרי…

 אבל גמרתי לקראו באמצע הלילה, וכבר הייתי עייפה, והיה קר, אז השארתי לערב הבא, לאחרי שעות העבודה.

וקרה לי דבר מוזר: בדרכים משלו ליווה הספר את חלומותי, ובבוקר ובכל שעות היום הלכה והתגבשה בי דעה אחרת לגמרי, מחשבות אחרות לגמרי על הספר. פתאום נפתח בי חלון והבנה אחרת של הספר.

ושמחתי. שמחתי שהמשכתי עד הסוף ושמחתי שחיכיתי קצת עם הביקורת, שנהפכה לה על פניה.

 יסכה פלד נולדה ילדה לא רצויה; לגמרי לא רצויה, לפחות על ידי אמה. לא לוטפה, לא נאמרו לה מלים יפות וטובות, כאלה שעושות נעים בנשמה לכל ילדה באשר היא, כאלה שיהוו בסיס לבטחונה העצמי לתמיד, ויעזרו לה לעבור את החיים קצת יותר בקלות.

 "אני תוהה, מה לי ולה. אני בסך הכול תוצאת מפגש אקראי של ביצית וזירעון. אין כאן התחייבות או הארכת חוזה. אפילו אופציה לשנה אין. אין תחנות יציאה ואין תוכנית חיסכון. רק שינאה שתופחת בריבית." (עמ' 79)

 אבא של יסכה דווקא אהב אותה, אבל הוא מת כשהיתה בת שתים עשרה, והיא נשארה עם אמה, עד שעברה לגור עם סבתה החרשת, אם אמה, עמה מצאה שפה משותפת. אבל סבתה הלכה לעולמה, ואמה התייצבה בדירה והודיעה שהיא עוברת לשם. עם הקרמים והיוגה, והשערות המונחות במקום אחת אחת, צבועות כולן בצבע הנכון, עם הגוף הנכון המחוטב ומפוסל עד אימה. האם הכמעט דוחקת אותה אל מחוץ לבית.

ויש עוד עניין. יסכה אובחנה, מתישהו כמאנית-דפרסיבית, נרשמו לה תרופות והיא מטופלת בהן. תרופות הגורמות לה לאדישות מסויימת לעולם, אדישות שאין בה שמחה גדולה ואין בה עצב גדול.

 ".. אנחנו המאנים-דפרסיבים – בניגוד לחולי לב או לסתם בני אדם – נזקקים לעקומה ישרה על המסך כדי לבוא בחברת בני אדם שהשיגעון אינו מוכר להם. …

כי רק כשאנחנו ישרים מאוד, רק  כשאנחנו מתים-מהלכים, קל לנו לחיות על פני האדמה הזאת. פשוט צריך להנהן וליישר קו. ואז למות ולהיוולד ולחיות חיים צחיחים המלאים בידיים רועדות, בבחילות ובהשתנה בלתי פוסקת. צריך להתיישר, ולא להתייאש ולרצות למות כששורה בספר הופכת לקיר בלתי עביר. וצריך לא לספר. לא לספר לאיש על החיה הכלואה, על ברטה מ"ג'יין אייר" הכלואה בעליית הגג שרוצה לחיות חיים ללא אנמיה. כי לשאת את הצלב על הכתפיים צריך, ולא להוריד אותו לרגע." (עמ' 219 – 220)

 וכל אלה הם רק הרקע לסיפור, סיפור שיש בו איש פלאי המופיע פתאום בחייה ומושך אותה אל חייו – כפר נידח, אי שם בשטחים, סמוך להתנחלות נידחת אף היא, ובכפר נערים נטושים ואבודים שליקט האיש הפלאי והיפה, והוא משמש להם מורה דרך ואב רוחני, ומוביל אותם להיות אנשים בעלי ערך בעיני עצמם, והסביבה. נערים אבודים כמוה, כמו יסכה.

 ומשום שהסיפור מסופר מפיה, מוכרח/ת הקורא/ת לאהוב את האיש הפלאי, ולהעריץ את מעשיו, ולתעב את האם, ולזלזל באיש שהיה חברו לעבודה של אביה, ומרגיש אחראי עליה מאז מותו, איש המלווה אותה בלימודיה ומנסה לסייע ב"לסדר לה את החיים". אבל היא לא רוצה שיעזרו לה, מה פתאום. היא הולכת אחר האיש הפלאי.

 זה סיפור על שעבוד וגאולה, על פחדים על התמסרות, על שגעון והתפכחות. ורק אחרי שהספר נגמר ונסגר, רק אחרי שהסיפור מחלחל, רק אז מתגלים בו רבדים סמויים וסיפורים ואזהרות.

ויופי, ומעט חמלה.

מומלץ לכם גם.

ואם פעם תרצו לבקר בכפר כזה שאסף לתוכו נערים נטושים, אם תרצו לראות עבודת קודש אמיתית הנעשית עם נערים ונערות שהרחוב היה פעם ביתם, לכו אל בית השאנטי, או אל בית השאנטי במדבר. אולי תרצו לתת שם יד, באופן קבוע, או מזדמן, כי יש באמת אנשים טובים ונשים טובות האוספים נערים ונערות עזובים ועזובות והופכים להם לבית.

 קצֶה – גלית דהן קרליבך. הוצאת: זמורה ביתן. 351 עמודים