אנטוניה שלי – וילה קאתר

אנטוניה השלי

"בקיץ אשתקד, בעונה שחונה ביותר נקלעתי לחברתו של ג'ים בּרדן ברכבת החוצה את מדינת איובַה. ידידים משכבר הננו, יחד גדלנו באותה עיירה בנבראסקה והיה לנו הרבה להסיח איש לרעהו. ובעוד הרכבת דוהרת בינות מילי-מילין של שדות-תירס בשלים ובצדי עיירות ואפרים עתירי פרחים ססגוניים וחורשות אלונים מתעלפות בחמה, ישבנו שנינו בקרון-המצפה, שהיה שם ריהוט עץ חם למגע ושכבה עבה של אבק אדמדם נחה על הכל. האבק והחום והרוח הלוהטת הזכירונו דברים רבים. שוחחנו על טעמה של ילדות העוברת על אדם בעיירות קטנות כאלה, הנחבאות אל החיטה והתירס, תחת השפעתם המגרה של תנאי אקלים קיצוניים: קיץ לוהט, שעה שהארץ משתרעת ירוקה ותופחת מתחת לשמים בוהקים, ודומה כי עוד מעט קט ונחנקה בתוך שפע הצמחייה, הצבעים והריחות של עשבי –בר חריפים ושל יבולים כבדי-ברכה; ימי-חורף נסערים מעוטי-שלג, עת הארץ כולה מתערטלת ופניה אפורות כריקוע פח. תמימי-דעים היינו, כי אדם שלא גדל בעיירת-ערבה קטנה, אינו מסוגל להבין דבר וחצי-דבר בכגון דא. אותם שגדלו שם, דומה, השתייכו למעין מסדר של בונים-חופשיים, אמרנו." (עמ' 5)

 כך זה נפתח. המספרת (קאתר?) מקבלת מידי ג'ים ברדן את סיפורו הבלתי ערוך על ימיו כילד ונער בנבראסקה, אי-אז בשלהי המאה ה- 19, עת התגורר עם סבו וסבתו לאחר מות הוריו, בחווה של חלוצים, יחד עם סיפורם של המהגרים ממדינות אירופה, שבדים, דנים, צ'כים, אלה שבאו אל הארץ המובטחת, זו שבגופם, בבריאותם, בחייהם ובמותם הפכוה מובטחת באמת.

 אנשים שלא היה להם ידע, בדרך כלל, בחקלאות, הפכו באחת לבעלי חוות, לרוב תוך כדי נטילת הלוואות ארוכות טווח. אנשים שלא ידעו את שפת המקום אליו היגרו. וביניהם נערות צעירות, תאבות חיים, שנאלצו לקחת חלק בעבודות החווה, עד שהתבגרו. חלקן עברו העירה, להיות עוזרות ומשרתות, תופרות וכובסות, חלקן נאלצו להסכין גם עם בעלי בתים שרצו מהן יותר, הרבה יותר מאשר שרותי נקיון, עד שנאלצו לעתים לעבור למקומות אחרים, ולחזור או לא, ולהיות גם נושא לשיחות רכילות:

 "שלוש הבוהמיות היו הגיבורות של שורת סיפורי שערוריה, שהזקנים אהבו לספר שעה שישבו ליד דוכן הסיגרות בחנות הכל-בו. מארי דוּסאק ניהלה את משק-הבית של בעל חווה לגידול בקר, רווק מבוסטון, ומקץ כמה שנים לשירותה נאלצה לפרוש מהחברה לזמן-מה. כעבור זמן חזרה העירה כדי לבוא במקומה של ידידתה, מארי סוובּודה, שנסתבכה בצורה דומה." (עמ' 134)

 תאבות חיים אכן היו הנערות הצעירות, וביניהן אנטוניה – אנטוניה שלי, כך קרא לה אביה. האב שנואש מחייו במקום הקר והמנוכר אליו עבר עם רעייתו וילדיו. מקום שלא האיר לו פנים כלל וכלל. אנטוניה שלו נותרה בלעדיו, ועם הצורך לשרוד, בכל דרך. עם אח שתלטן, אם רגזנית, אחות צעירה, ואח אחד מאותגר משהו.

דרך סיפורה וסיפורן של חברותיה הדומות לה, מהגרות שנאלצו לוותר על לימודיהן, כדי לסייע בפרנסת המשפחות, ודרך סיפורו של ג'ים ברדן, ילד ונער בנברסקה הנידחת (שאז היתה נידחת אף יותר), שמזלו שפר עליו יותר מהן, משום שהיה מקומי ומשום שהיתה לו משפחה תומכת, שיש לה די לפרנסתה, ומשום שיכול היה ללכת ללמוד לא רק בבית הספר, אלא אף לימודים גבוהים.

דרך סיפוריהם מתגלית אמריקה של פעם, של החלוצים, של "בית קטן בערבה", של הקשיים והתקוות, האהבות, השמחות והעצב.

 ספר קטן, מינורי משהו, ובכל זאת מספר סיפור שלם של מקום וארץ וזמן, ואנשים שחיו ומתו שם, וחייהם ומותם הם הסיפור כולו.

הנערות הללו, שנאלצו לעתים להתרחק ממקום מושבן, ואף אנטוניה, עקב הריונות בלתי רצויים, הזכירו לי לא מעט את "לטענת גרייס" המופתי של מרגרט אטווד, נערות שאף פעם לא היתה להן ברירה, חלקן ידעו להמשיך בחייהן, חלקן חייהן הפכו קשים, קשים מדי לעתים.

מומלץ

אנטוניה שלי – וילה קאתר. תרגום (מיושן, אך כה מתאים והולם לנושא הספר): ע. ארבל. הוצאת עם עובד. (243 עמודים)

My Antonia – Willa Cather

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *