כשהייתי נערה צעירה ופחות או יותר ו-"בלעתי" את כל הספרים שבספריה כמעט, קראתי די הרבה "ספרי שואה", וביניהם ספריו של ק.צטניק, "עשן" של אפלפלד, "הלינו אותי לילה", "מאה ילדים שלי" ועוד הרבה הרבה אחרים; בערוץ הבודד שהיה לנו, ראיתי את כל הסרטים שהוקרנו – עם תעוד מהמחנות, וספורי ניצולים (או, שמא יש לומר "שורדים"?)

ומתישהו חדלתי… אולי כי מלאה הסאה? אולי לא
בימי הזכרון לשואה אני כמעט לא רואה טלויזיה, לא הולכת לטקסים, ספרים אני קוראת רק של "אחרי" כמו – "עורבים" או "הכול מואר" או "ובאתי על החתום" ..

וגם "שואה שלנו" מתחיל ב"אחרי" – בשכונה, או בעצם, ברחוב (שהוא מעין שכונה) כצנלסון המאוכלס רובו ככולו בשורדי שואה, שלכל אחד ואחת מהם מנהגים מיוחדים לו, ולעתים אפשר אפילו לחייך ממוזרותו של זה או זו…
ושני ילדים שהם "התשובה" שמשפחתם המצומצמת מאד (כי כולם "הלכו" שם) מורחבת באופן מלאכותי על ידי כל מיני סבים וסבתות "מאומצים" ודודים ודודות – שכבר אין להם משפחה משלהם, אבל הם מאותה עיר, או מאותו מחנה.. ושני הילדים הללו מתחילים לשאול ולבדוק מה מסתתר מאחורי המסך של "עוד לא הגעתם לגיל"

לאט לאט מתחילים להתגלגל ספורים על מה שהיה "שם", וכל ספור כזה איום יותר מקודמו, עד שאינך יודעת עד לאן מגיעה אכזריותו של המין האנושי.. עד לאן מגיעה הבנאליות של הרשע..

ולאט לאט, למרות שכבר מזמן איני קוראת ספרי "שואה", מוביל אותי הסופר אל לב המאפליה.., וכבר איני יכולה להניח את הספר מידי, כי גם אני, כמו שני הילדים רוצה לדעת ולהבין.. ואי אפשר להבין בלי לשמוע את הספורים הללו..

ואין באמת תשובות.. רק שאלות נוספות.. על איך קרה, ואיך יכול להיות, ומה היה קורה אילו..

ובמקרה, רק במקרה יצא שקראתי את הספר בין יום הזכרון לשואה ויום העצמאות… ואיפשהו, לשרשרת הדגלים התלויה מחלוני, היתה משמעות קצת אחרת …

מומלץ ביותר

שואה שלנו – אמיר גוטפרוינד. הוצאת: זמורה ביתן (439 עמודים)

(פורסם ב- 25.4.2007 – בפורום ספרים של YENT)