"את הזיכרונות של סבא שלי ניתן לסכם במשפט העולם כפי שהוא היה צריך להיות,  ועל אלה שכתב אבא שלי אפשר בעצם לומר שהם משהו כמו הדברים כפי שהיו באמת, ואם השניים הם מעין טקסטים משלימים זה לזה המתייחסים לאותו הנושא, החוויה האנושית הבלתי אפשרית בכל הזמנים ובכל המקומות, סבא שלי משותק בגללה, ואילו אבא שלי מצליח להתקדם הלאה למרות הדבר,  ואם לא ניתן לדבר על השניים מבלי להיות חייב לחרוץ גם כן עמדה בנושא, עובדה היא שאני כותב את הטקסט הזה מראשיתו כניסיון להסביר ולהצדיק את העמדה הזאת." (עמ' 210)

מהו המאורע המכונן בחייו של המספר? האם זוהי הנפילה הנרמזת בשם הספר – נפילתו של נער מן הכתה ז'ואאו – אחד הלא יהודים היחידים בבית הספר בפורטו אלגרה, על גבו, ביום ההולדת ה- 13 שלו, עת כמיטב המסורת בבית הספר חוגגים את ימי ההולדת ה- 13 של הנערים באירועים גדולים, והנערים, כמיטב המסורת משליכים את חתן בר המצווה (במקרה שהוא יהודי) או סתם חתן יום ההולדת (במקרה שאינו יהודי, כמו ז'ואאו) 13 פעמים באוויר, ו- 13 פעמים תופסים אותו, ובמקרה של ז'ואאו נסוגו מעט התופסים, ולא תפסו, וז'ואאו נפל על גבו ברעש מבהיל ומפחיד, והם נפוצו לכל עבר.

ז'ואאו, כאמור, היה גוי כמעט יחיד בבית ספר של יהודים בפורטו אלגרה, ולא רק בכך נבדל מהם אלא גם בהיותו ממעמד כלכלי נמוך בהרבה מרוב התלמידים היהודים, חבריו לכתה, שאביו הצליח לרושמו לבית הספר באמצעות איזו מילגה (האם מתה עליו). ומשום שהיה גוי זכה לכל אותן התעללויות שיהודים זכו להן במקומות אחרים, למכות וחבטות והתעללויות של נערים, המתעללים במי שאינו בדיוק כמותם, או במי שהם מחריגים מקבוצתם, כדי שיהיה להם חריג להתעלל בו. ושיאה של ההתעללות הזו בנסיגה לאחור בעת שהושלך לאוויר בפעם ה- 13, ביום הולדתו ה- 13, ולא נמצאו מי שיקלטו אותו בזרועותיהם, כפי שנהוג בדרך כלל בימי ההולדת של הנערים בני ה-13.

ואולי, המאורע המכונן בחייו של המספר היה מותו של סבו, הרבה לפני שהמספר נולד, בעת שאביו של המספר היה בן 14, ונשארו הוא ואמו (הסבתא), והוא הצטרף אליה וסייע לפרנסת המשפחה בחנות, והמשיך בחייו.

ואולי המאורע המכונן בחייו של המספר היתה הגעתו של סבו לברזיל, יהודי שורד אושוויץ.

"סבא שלי לא אהב לדבר על העבר. דבר שאינו מפתיע, לפחות לאור כל מה שנוגע לעניין: העובדה שהיה יהודי, שהגיע לברזיל באחת מאותן אוניות עמוסות ראשי צאן, שההיסטוריה, כך נראה, הסתיימה עבורם בגיל עשרים, או שלושים, או ארבעים, לא חשוב, וכל מה שנותר ממנה הוא מעין זיכרון שבא והולך ועלול להיות כלא גרוע עוד יותר מזה שהיית אסור בו." (עמ' 9)

סבו של המספר כתב את תולדותיו וזכרונותיו במחברות, בכתב יד, בשפה זרה, ואביו החליט, שנים לאחר מותו של הסב, לתרגם את המחברות הללו לפורטוגזית, כדי שיוכל לקרוא בהן, ולהבין, אולי, את הסב המת. אלא שבמחברות הללו נכתבו הגדרותיו של הסב לעולם כפי שהיה צריך להיות

"…סבא שלי שכתב כי הלידה היא גולת הכותרת של החלטת הבעל להגשים את האיחוד שלו עם הרעיה, ושאין מאורע מאושר יותר בחייו של גבר מאשר היום שבו הוא מלווה את רעייתו –  ללדת את בנם בבית החולים." (עמ' 62)

ואולי המאורע המכונן בחייו של המספר היה בגיל 14, עת החליט, אולי בעקבות הנפילה של ז'ואאו ביום הולדתו ה-13, לעבור לבית ספר אחר, בית הספר שז'ואאו עבר אליו, בית ספר בו לומדים בעיקר לא יהודים, ולהפוך למיעוט בעצמו, כזה שז'ואאו יוכל, יחד עם חבריו החדשים, להחזיר לו על ההתעללויות שעבר כילד בין היהודים. להרגיש מעט מהי ההרגשה להיות מיעוט נרדף.

"במריבה שהיתה לנו בגלל בית הספר החדש, אמרתי לאבא שלי שהטיעונים שלו בכלל אל מעניינים אותי. שמגוחך מצדו להשתמש ביהדות בתור טיעון נגד המעבר. שהיהדות בכלל לא מעניינת אותי, ועוד פחות מכך מה שקרה עם סבא שלי. זה הרבה יותר גרוע מלהגיד מהפה ולחוץ ששונאים מישהו ומייחלים למותו, וכל אדם שיש לו קרוב משפחה שעבר את אושוויץ יאשר את הכלל הזה, כי כבר מקטנות אתה יודע שמותר לך להקל ראש בכל נושא שהוא, למעט הנושא הזה. .."(עמ' 68)

ואולי המאורע המכונן בחייו של המספר הוא דווקא היום בו נודע לו, בהיותו בן ארבעים לערך, נשוי בפעם השלישית, כותב מוערך שיש לו בעיית שתייה כבדה, אולי המאורע המכונן הוא היום בו נודע לו כי אביו לקה באלצהיימר, ומצבו רק ילך ויתדרדר, והוא נוסע לבית הוריו לבשר להם את הבשורה.

האב מחליט, אולי כדי "לאמן" את המוח ולתחזקו עוד זמן מה, לכתוב את זכרונותיו, והוא שולח לבנו, המספר את תחילתם של הזכרונות.

ואחרי הדברים האלה, המספר מעלה על הכתב דברים שירצה להעביר, ביום מן הימים לבנו, העתיד להיוולד.

וזהו הספר הזה, הספר הנפלא הזה, הנוגע ללב, המספר את סיפורה הפרטי של משפחתו של המספר, ודרכו, דרך הסיפור נפתח חלון לעולמם של אנשים אחרים, שיש להם זכרונות חרוטים ב-די.אן.איי. הפרטי שלהם דומים לאלה החרוטים בנו, ובכל זאת, הסביבה האחרת הופכת אותם לקצת אחרים.

מומלץ.

יומן הנפילה – מישל לאוב. תרגום: אראלה טלנברג לרר. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 217 עמודים.

וזו שוב הזדמנות לברך על החלטת ההוצאה להוציא ספרים ב"סדרה לספרות יפה" ואת ארנית כהן ברק על בחירותיה המשובחות.

Diario da queda – Michel Laub

ועוד משפט אחד שלקחתי עמי:

"..אף אחד לא עובר בלא פגע תהליך של פרידה, ואף אחד לא נכנס לנישואים שניים מבלי שיהיה לו לכל הפחות מושג מה הוא מוכן ומה אינו מוכן לסבול..."(עמ' 176)