ישנם ספרים כאלה, שכשקוראים אותם משתלט מין נמנום נעים שכזה על הנשמה, ועוד יותר נעים משום שמסביב רועש וגועש וטילים ואזעקות, הפסקת אש שכן או לא מגיעה, צוק איתן שמתנוסס או נופל או לא ברור, ויש הספר הזה, שלוקח את הקורא/ת לארץ אחרת, למקום שקט, ונעים וטוב.

ויותר מזה לא צריך.

פרדינאן שאשתו מתה עליו לא כל כך מזמן, בן שבעים לערך; בנו, כלתו ושני נכדיו שהתגוררו בביתו (הגדול) עד לא מזמן עזבו אל העירה הקרובה, קרוב למסעדה שהם מנהלים, והותירו אותו לבדו.

מרסלין, שכנתו, שגילה קרוב לגילו, מתגוררת בבית מט לנפול, ובליל גשם אחד הוא מזמין אותה לשהות בביתו עד שוך הסערה משום שהגג בביתה מתמוטט, ואחר כך מזמין אותה להתגורר בבית, יחד עם החמור והחתול שלה.

אליהם מצטרף עד מהרה גי, ששוכל את אשתו במהלך הקריאה; הוא ואשתו היו הוריה האומנים של מיריי, כלתו של פרדינאן. גי, שלילותיו הפכו לבנים לאחר מות אשתו, ושבלעדיה הוא לגמרי אבוד, מחזיר לעצמו מעט (ממש מעט, אבל גם זה משהו) מטעם החיים בביתו של פרדינאן.

ביקור שעורך פרדינאן עם שני נכדיו הצעירים בביתן של שתי נשים מבוגרות – האחיות (בעצם גיסות) לומייר: אורטנס וסימון, המפחדות מאחיין המבקש לנשל אותן מביתן, ומשום שאורטנס כבר מבוגרת מאד ולא ממש בריאה, ונדרשת עזרה מקצועית, או לפחות כמעט מקצועית, מצטרפת לבית גם מיוריאל, סטונדנטית בבית הספר לאחיות (הממלצרת בשעות הפנאי במסעדה של בנו וכלתו של פרדינאן.

וכך – כמו בחד גדיא, רק להיפך, הופך הבית שהיה עגום וגלמוד לכמעט קומונה בה לכל אחד ואחת יש פינה וישנם חיים משותפים (וחסכון בהוצאות, וחידושים בתחומים האורגניים). מאיש אחד לבדו לשניים, לשלושה ולחמישה וששה ושבעה, ואורחים קבועים (הנכדים).

ומעל כל אלה חיי הכפר הצרפתי הכמעט נידח, שבו נולדים וגדלים ומתים, והחיים בו יש בהם מחזוריות ויופי וכאב.

חיים.

ושלווה כלשהי.

חיים אחרים.

ונעימים.

ונעים לקרוא את הספר הזה, שבמילותיו המדודות מעביר חיים שלמים, רגשות, חילופי עונות. חיים.

וטוב לצלול לעולם אחר כזה, ולדעת שיש עולם כזה.

גם כשהכל רועש וגועש מסביב.

ואז הגיעה פולט… – ברברה קונסטין. תרגום: אביגיל בורשטיין. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (205 עמודים)

Et Puis, Patulette…. – Barbara Constantine

לרכישה