ימים של בהירוּת מדהימה – אהרון אפלפלד

yamim_shl_beirut"כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.

הוא ידע כי החלטה זו תרחיק אותו מחבריו והוא ייאלץ לשהות ימים רבים בשדות ריקים ובהרים שוממים, אך הוא היה נחוש בדעתו, רק בקו ישר ובלי סטיה. וכך בלא להיפרד מאיש, יצא." (עמ' 5)

אחרי המלחמה יוצא תיאו בדרכו הביתה, אל מה שנשאר שם, אם נשאר שם, אין הוא יודע, ואי אפשר לדעת, אבל דחוף לו לצאת תיכף ומיד. כה דחוף היה לו, שלא נשאר עם חבריו למחנה, שעוד חיכו קצת וחגגו את צאתם לחופשי באכילה וסביאה. והוא – דחוף היה לו, ובקושי נפרד מהם, ולא שעה להפצרותיהם להישאר.

ויצא לדרך.

סבתא שלי לא דיברה הרבה על אושוויץ, על מה שהיה שם, אבל פעם סיפרה איך כשיצאו מן המחנה, היא ואחותה, פשוט התחילו לצעוד (וכי מה יכולות היו לעשות), ובדרך נקרתה להן חבילת בגדים, שממש התאימו להן, והיה להן במה להחליף את בגדי המחנות.

ממש כמו שתיאו מוצא בדרכו כל מיני מזונות, וקפה, וסיגריות שננטשו על ידי הנוטשים, או שהוא פוגש במחנות עקורים, הנודדים ממש כמוהו ועצרו רק לרגע, וכולם חולקים במזון ובקפה ובסיגריות. ויש החוששים לחזור ונשארים עוד קצת במחנה, עד שיחליטו או יאזרו עוז לצעוד אל מה שהיה פעם הבית, אם נשאר שם בית, אם יש לאן לחזור, או עד שמישהו יחליט בשבילם.

ופתאום הסיפור שסיפרה סבתא שלי כל כך בקיצור, מקבל צבעים וקולות וריחות, ומואר בבהירות מדהימה.

"רק עתה תפס, כבהבזק, מה חוללה המלחמה. אלמלא הכורח להשתנות לא היתה האישה שפגש הופכת לאחת מיצירי הטבע. .. מה שחשב לחָשוּב לא רק שאינו נכון, הוא אווילי. .." (עמ' 144)

בדרכו לעירו עולים בתיאו זכרונות מ"פעם" מהחיים שלפני המלחמה. המלחמה שהפכה את חייו וחייהם של מיליונים. הוא זוכר בבהירות רבה את אמו היפה, שאהבה יותר מכל מנזרים ומוזיקה, בעיקר של באך, והיתה יוצאת עמו למסעות לכל מיני מנזרים ולכל מיני קונצרטים, והיתה עוקבת אחרי נערי המקהלה של הכנסיה בדרכם לחזרות, והיתה מאזינה להם.

במעומעם יותר הוא זוכר את אביו, שתמיד ביטל את רצונו מפני רצונות האם, שתמיד נכנע לגחמותיה, עד שאזל הכסף למימון אותם מסעות. את אביו לא באמת הכיר, עד שנאלצו להיפרד מהאם, שנסעה קודם לדודתה, ולאחר מכן אשפזה עצמה באחד המנזרים שאהבה. ורק אז החל תיאו לבלות קצת יותר זמן עם אביו. יחד עמו גורש. ומאז אין הוא יודע איפה הוא.

בדרכו לביתו פוגש תיאו את מדלן, מן העיר שלו, שהכירה את אביו. בעצם, פעם היתה חברתו של אביו, עד שפגש את יטי ונשאה לאשה. מדלן חולה מאד, אף היא במסעה מן המחנה בו נאסרה, ואין היא יכולה כמעט לנוע. מתוך איזה חוש אחריות נוטל תיאו את מדלן תחת חסותו, וחלק ממסעו עוסק עתה גם בהבראתה.

"… המלחמה שינתה כל כך הרבה, מה שנראה פעם בלתי אפשרי היום הוא אפשרי." (עמ' 172)

וזה הולך כך –  לעתים צועד לבדו, במרחבים הנראים אינסופיים, לעתים נקלע לכמה ימים למחנה של משוחררים כמוהו, באחד מהם ישאיר את מדלן, פוגש את היאוש, את הפחד לחזור, את הידיעה שאין לאן לחזור, את התקווה שאולי יש. את משתפי הפעולה הנענשים על ידי מי שנטלו לעצמם את התפקיד להעניש, את אלה שבחרו לוותר, את אלה שבחרו שלא.

ואחר כך, שוב צעידה לבד במרחבים, כי הוא מוכרח הלא להגיע לביתו לפגוש את אביו, ואז לצאת לבקש את אמו. ושוב מפגש עם מחנה משוחררים, שיש ביניהם חסרי תקווה, ובעלי תקווה, ואלה החרדים ממה שימצאו בשובם, ואלה היודעים כי אין אל מי ואל מה לשוב..

ובין חלום ליקיצה ולשעות העירות הוא חוזר במחשבתו ובחלומותיו למסעותיו עם אמו, אי-אז בחיים האחרים, והוא מנהל שיחות עם אביו, ועם מדלן שבינתיים נפרד ממנה. והכל חוזר, והכל שונה. וישנם מקומות שהמלחמה לא נגעה בהם, ואי אפשר לספר בהם על המלחמה, כלל וכלל.

"'כאן לא היתה המלחמה. הגינות מטופחות, היערות נינוחים, האנשים כאן מתנהלים כמו לפני המלחמה: הנימוס רב, ההקשבה וההתחשבות בדיוק כמו לפני המלחמה… לעתים נדמה לי שהסתירו מהם דברים, … הם עוד לא יודעים שאפשר להרוג בני אדם רק משום שלסַמל מתחשק להרוג. הם אומרים ברצינות: בית המשפט יוציא את הצדק לאור. הם עוד לא יודעים שהמילה "צדק" היא מילה מפוקפקת ..

.. יש דברים שאי אפשר לספר. הם כל כך בלתי מתקבלים על הדעת, שקשה להעלות אותם על דל שפתיים. .." (עמ' 181)

את אהרון אפלפלד פגשתי בשבוע הספר האחרון, בככר העיר, זה שהתקיים בימים של טרום מלחמה (או מבצע, או איך שלא נקרא לזה), ובשיחה עימו עלה שאני מכירה את כתביו מאז ספרו הראשון "עשן", שקראתי בנעורי, והספר הזה הוא האחרון (עד כה), ומעגלים נסגרים.

את הספר הזה קראתי בתוך המלחמה הנקראת בינתיים "מבצע צוק איתן", והיא, המלחמה, פלשה לי לתוך הספר הזה – הרהורי ה"מה יהיה אחר כך" התערבבו במה קרה אחרי המלחמה הכי איומה ונוראה שגרמה האנושות לעצמה, ובסוג של בהירות מדהימה הוברר לי כי אם אפשר לקום ולצעוד הביתה, ואין צורך בדבר משום שעל הדרך תמיד יימצא מזון ומשקה, ואנשים טובים שיסייעו, כי אז יש עוד תקווה שגם אחרי הכאוס הזה שאנו שרויים בו, בלי לדעת מה יהיה, עם דאגה וחרדה מפני הבאות, גם אחרי אלה, הטוב שבאדם יכול וצריך לגבור.

"'לא לשכוח ולו לרגע מה עוללו לנו נושאי התרבות הגדולה: מכאן ואיך הכול במבחן. כל מעשה שאינו למען האדם, כל מעשה שאין בו רחמים – יוקע. זאת ועוד, ולמרות מה שחזינו מבשרנו אנו נשקוד על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב. .. " (עמ' 237)

וטוב ונכון לקרוא את הספר הזה, בימים כאלה, ובימים האחרים, כי יש בו תקווה ואמונה באדם.

ימים של בהירות מדהימה – אהרון אפלפלד. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 238 עמודים

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים