".. ואף על פי שידעתי שכל החלונות בבית סגורים ונעולים עברתי מחדר לחדר וסגרתי גם את הווילונות וכיביתי את האורות בסלון ובמסדרון ולחצתי על כף המנעול בדלת הכניסה והוספתי עוד סיבוב במפתח וגם את שרשרת הביטחון וחזרתי למיטה, רק אז אמרתי לעצמי שבאמת הכול יהיה בסדר, שאתמול ודאי נפגשו ברחבי העיר, בבתי הקפה ובברים וברחובות, עוד אלף זוגות של צעירים כמונו, גברים ונשים שדרכיהם הצטלבו זו בזו וגם הם בילו כמונו את סוף השבוע הזה יחד, התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזאת. זה הכול. .. באותה מהירות שזה התחיל אתמול, מחר זה יכול להיגמר.." (עמ' 95 – 96)

איש ואשה צעירים נפגשים, במקרה, בעיר זרה לשניהם, רחוקה מארצה, רחוקה מארצו. איש ואשה צעירים נפגשים, ומלים מוחלפות, ומבטים, ומשהו ניצת. משהו קטן. הם מדברים, והולכים וחוזרים, מתרוצצים על פני העיר אחרי צרור מפתחות שאבד.. וכמו הרבה צעירים וצעירות אחרים שנפגשו באותו ערב ובערבים אחרים, וימים אחרים, מתאהבים.

אלא שלאהבתם מתלווה, מיד מן ההתחלה, הטעם החמצמץ המר של מוצאם, מולדתם, המקום ממנו הגיעו. שניהם היו פעם קרובים, קרובים מאד, מרחק שעה נסיעה לערך, שניהם בני עמים  שונים, אויבים. היא יהודיה, ישראלית, מתל אביב. ליאת שמה, שבאה לניו יורק ללימודים עם מילגה, לחצי שנה. הוא – חילמי – צייר מרמאללה. מהגר, ככל  הנראה, משום שבניו יורק הוא יכול לצייר ולנשום.

הגישוש הראשוני, הידיעה שזה בלתי אפשרי, שאין לזה עתיד, ההיכרות, השאלות, התשובות..

הוא מוצא תנ"ך על מדפי הספרים שלה – שואל לפשר הספר, וההקדשה שבו (התנ"ך הזה שכולנו קיבלנו בצבא)

"… אני נזכרת בי עומדת שם באחת השורות.. טירונית המומה בת שמונה עשרה, … מצדיעה במבט מבוהל, בדום מתוח, הנני נשבעת ומתחייבת, כף ימין מרעידה על התנ"ך, קת העוזי מהודקת בשמאלי…

'כן, נו' הוא מהנהן במין עצב, .. 'כמו בחמאס'.. 'עם הקלאצ'ניקוב והקוראן-'" (עמ' 82)

אבל אהבה, נו. מי יכול לעמוד בפניה? יש בו משהו שקושר אותה אליו, יש בה משהו שקושר אותו אליה, והם, כדרכם של הרבה אנשים צעירים מאוהבים, ואנשים מאוהבים בכלל, נסחפים אל תוכה, אל הביחד הזה הקושר אותם. עוד ועוד הם מגלים עד כמה אין הם שונים באמת. קר להם, בחורף הזה של סוף 2002, כל כך קר, קור מקפיא שכזה המתנכל לכל מי שאינו מורגל לו:

"החורף טורף את כל הקלפים, מערבב בינינו לבלי הכר. קפואים ומייבבים, מצוננים ומשועלים רוב הזמן, חילמו ואני דומים זה לזה אף יותר משהיינו. בקור הארקטי, הצפון-אמריקאי העמוק הזה, שנינו בני המזרח, לבנטיניים עד כאב. .. נחשפת עד העצם זרותנו בחלק הזה של כדור הארץ. אם קודם חשבנו שאנחנו אזרחי העולם,.. אם לרגע הרגשנו כאן בבית, שייכים, רצויים… נופל עתה צִלו החשוך של החורף ומזכיר לנו שניו יורק היא לא רק "סטייט אוף מיינד", ושאנחנו בסך הכל גופים שיכולת ההסתגלות שלהם מוגבלת למדי.." (עמ' 172 – 173)

והם דומים גם במעשים, במטענים שהם מביאים מן הבית. כל אחד מהם מבית אחר

"…אני נזכרת בפעם הראשונה שצחצחנו שיניים יחד, במפגש המהוסס של מגע אצבעותינו ליד הברז. איך אחרי שמשחתי את המברשת וטבלתי אותה בעמוד המים, נשלחה ידי השמאלית מאליה, ללא מחשבה, לסגור את המים, ונתקלה אז בכף ידו הרטובה, שגם היא, באותו אינסטינקט עיוור, גיששה לשם להחניק את הזרם. איך בשקט שהשתרר.. שאל מישהו מאיתנו.. 'גם אתכם לימדו לא לבזבז הרבה מים?'" (עמ' 178)

ולא שקל להם כך לאהוב אחת את השני, אחד את השניה. היא מסתירה את קיומו מבני משפחתה שנשארו שם בבית. בשיחות הטלפון השבועיות שלה עמם היא תמיד מבקשת מאהובה שיצא מן החדר, שלא ישמיע רעשים ש"יצא לה מהחיים לעשר דקות". רק אחותה "שותפת סוד" אלא שגם עמה השיחות מקוטעות משום שתמיד יש איזה ילד או בעל שמסתובבים שם באזור.

וגם הוא מסתיר, שלא להכאיב לאלה ששם בבית. רק הגולים, כמותו, שותפים באופן מסוים לסוד אהבתו. מפגש טעון עם אחיו, המגיע לניו יורק, מסתיים בויכוח פוליטי, כזה שהם משתדלים מאד להימנע משכאלה בדרך כלל, משום שהפוליטיקה יכולה להצמיח הר ביניהם – הר של טינות ישנות ושנאה "מהבית", דעות קדומות ואינדוקטרינציה מובנית.

הם נמנעים, או משתדלים להימנע מכל איזכור של נסיבות וצבא, מעצרים, מלחמות.. רק לפעמים, לפעמים ה"בית" חודר אל הבית הזמני, הרחוק, שהם נמצאים בו.

"מה יאמר כשאספר לו שעברה שעה ארוכה עד שהצלחתי שוב להירדם. ואיך שכבתי עד אז בחושך, עיני פקוחות אל התקרה, וחשבתי שאנחנו לא באמת לבד כמו שרצינו לחשוב. אפילו בעיר הענקית הזאת, הרחק מהבית ("אפילו כאן בחדר הזה, במיטה הזאת") לא רק שנינו שוכבים כאן." (עמ' 221)

והם אוהבים. כמו שאוהבים אוהבים. כאילו כל העולם שלהם. כאילו יוכלו "לחיות באושר ועושר עד עולם", כאילו אין מחר, או תאריך חזרה הביתה, שלה. ואיך אפשר ככה לאהוב?

"'אלוהים אדירים, איך? .. איך אתם יכולים?'

'יכולים מה?'

'לאהוב ככה אחד את השני, לאהוב.. וכל הזמן לדעת שזה זמני.. לאהוב עם דדליין, עם סטופר..'" (עמ' 242)

".. כאילו הנסיעה הזאת ברכבת, שארית הדרך לברוקלין, היא כל מה שנשאר לנו, הכמה דקות האלה עד שנחצה את הנהר, עד שנגיע לברוקלין, הן האחרונות שנשארו. ובלילה נלפַּתִּי בו באותו כאב נואש, בתשוקה חדשה, נחושה, מסחררת, כשחשבתי על מעט הפעמים שעוד נשארו לי לאהוב אותו." (עמ' 244)

והפרידה שנדמה היה שלעולם לא תגיע, והאהבה שאי אפשר לכבות עם תאריכים וסופים קבועים מראש, עם הידיעה שתיכף לא תהיה, תיכף לא נהיה.

האהבה הזו שהיתה בלתי אפשרית ועם זאת אפשרית, ואולי, והלוואי, לו ניתן היה לדלג מעל הגדר או להוריד או להכרית אותה, את הגדר החיה.

".. הנשארים מאחור נדמים תמיד אומללים יותר, מיותמים יותר מאלה שנוסעים ונעלמים במרחק." (עמ' 278)

היה כדאי לחכות כל כך הרבה שנים לספר החדש של רביניאן. מומלץ לגמרי.

גדר חיה – דורית רביניאן. הוצאת עם עובד. 344 עמודים

לרכישה