נוף גדול שומם – שֵל אסקילדסן

נוף גדול שומם".. קרה מה שקורה לפעמים: ריקנות גדולה סוגרת עליך, כאילו חוסר המשמעות של ההוויה עצמה מזדחל לתוכך ונפרש לכל עבר כמו נוף עירום אין סופי." (הג'וקר – עמ' 63)

כל מי שאי-פעם חי לבד תקופה מסוימת, קצרה או ארוכה, מכיר את הבדידות. הבדידות המזדחלת לאיטה בסופי שבוע, או בערבים גשומים. לא הלבד. הבדידות. התחושה שאין אדם אחד בעולם, ביקום, חוץ ממך. כן, יש בני משפחה שנמצאים מרחק רחוב או שניים, או לפחות שיחת טלפון, יש חברים וחברות שבדרך כלל ישמחו לארח לחברה או שגם הם, לפחות, נמצאים מרחק שיחת טלפון, ותמיד אפשר לצאת לרחוב ולפגוש אנשים, רובם זרים אמנם, אבל הם שם, ואף-על-פי-כן, הבדידות חזקה מכל אלה. הבדידות היא מבפנים, מתוך הנפש.

ולפעמים הבדידות פולשת אל הנפש גם כשיש מסביב אנשים, משפחה, חברים, חברים לעבודה, ואז היא, הבדידות, חריפה שבעתיים, כי כל האנשים שבעולם לא יכולים להפיגה.

בבדידות הזו עוסק ספר הסיפורים של אסקילדסן – נוף גדול שומם.

וכך הוא נפתח:

"זמן מה עמד ליד החלון הפתוח והביט מטה אל המדרכה. היא הייתה ריקה, היה יום ראשון, שעת אחר צהריים מוקדמת, גם הוא היה ריק מבפנים, כאילו שממת המדרכה הזדחלה לתוכו, …" (ההתנגשות, עמ' 11)

אנטון שדווקא לא חי לבדו, אלא עם אשתו, בעצם לידה, והוא עונה או לא עונה לדבריה, הולך, חוזר, נמצא לצידה, ובעצם לבדו.

מרטין הנסן חי עם אשתו ובתו, ואף הוא אינו מצליח באמת לתקשר עם מי מהן, רק שיחות חולין, ואף אלה מתובלות בשקרים על שקרים, רק כדי לא לומר את האמת, שהיא חלולה מבדידות. "… פתאום התברר לי שהשתיקות שלי ואי אמירת האמת שלי היו תנאי לחופש שלי ושההודאה שלי במכונית סך הכול נבעה מאדישות נסיבתית שלא היה לה כל קשר לכנות." (הטיול של מרטין הנסן – עמ' 27)

בֵּאָטֶה ובעלה חיים יחד ואף הם אינם מדברים ביניהם כמעט כלל. הוא מנסה להסתתר מפניה בחצר, בלי שום סיבה מיוחדת, רק שלא תביט בו, רק שלא תראה אותו. והיא עושה כמוהו בדיוק, ושניהם עסוקים בהתחמקויות זה מזו, רק שלא יצטרכו להחליף יותר מלים מן ההכרחי. ".. ואז היא אמרה: דרך אגב, למה לא ענית לי קודם כשקראתי לך? קראת לי?אמרתי. ראיתי אותך, אמרה, לא ענית. לא עניתי. ראיתי אותך, אמרה. אם כך למה הלכת לצד השני של הבית? אמרתי. כדי שלא תבין שראיתי אותך, אמרה. חשבתי שלא ראית אותי, אמרתי. למה לא ענית?אמרה. למה שאענה אם חשבתי שלא ראית אותי, אמרתי. יכולתי להיות במקום אחר לגמרי. אם לא היית רואה אותי, ואם לא היית מעמידה פנים שלא ראית אותי, לא הייתה כאן שום בעיה. יקירי, אמרה, אין כאן שום בעיה." (כלבים בסלוניקי – עמ' 34)

קרל יוצא לנופש עם נינה, אשתו, ובכל ערב אחד מהם שותה לשוכרה. בערבים שתורה להשתכר, קרל רואה אותה מפלרטטת בלי סוף ובלי בושה עם אנשים אחרים, ואין הוא יכול לעשות דבר, משום שהיא שתויה, ובבקרים שלמחרת היא נאחזת תמיד בעובדה הזו, שהיתה שתויה ועל כן לא ממש אחראית.

"– רגע לפני שהגעת ישבתי כאן והתגעגעתי אלייך, אבל בה בעת קיוויתי שלא תבואי. קיננה בי איזו חרדה שתצוצי פתאום. כאילו היו לי ייסורי מצפון, ונוסף על הכול גם סיבה לכך. כבר חוויתי את זה, להתגעגע אלייך ולא לרצות שתבואי – זו פשוט סכיזופרניה. הלילה החלטתי שזה מוכרח להיגמר בינינו. עלוב כל כך שדורכים עליך כל הזמן.

-אבל הייתי שיכורה.

-רצית להיות שיכורה, כמו בפעמים רבות כל כך בעבר. וכשאת משתכרת את דורכת עליי, כמעט תמיד. .."    (כלום לא השתנה – עמ' 58)

ב"הג'וקר" לוסי חיה עם גבר שקנאתו וחשדנותו מעבירים אותו כמעט על דעתו, ובסופו של דבר היא נעלמת מחייו. לתמיד. "כך היא יצאה מחיי. אחרי שמונה שנים. בהתחלה סירבתי להאמין, הייתי בטוח שכעבור פרק זמן מסוים היא תבין שהיא זקוקה לי באותה המידה שאני זקוק לה. אבל היא לא הבינה, אני יודע את זה עכשיו, אני פשוט מוכרח לקבל את זה, היא לא הייתה מי שחשבתי שהיא." (עמ' 68)

ב"הלוויה המעודדת של יוהאנס" ישנם האחים – התאומים – פאולוס ויוהאנס, שאינם מחליפים מילה איש עם אחיו כבר למעלה מעשר שנים. יוהאנס דווקא מנסה, אלא שפאולו מתעלם ממנו שוב ושוב, ואף נמנע מלהגיע להלוויה של אמם כדי שלא לפגשו.

ב"נוף גדול שומם", שנתן לספר את שמו, וויליאם נאלץ להעזר בבני משפחתו, עקב תאונה שעבר, והוא מתעב כל רגע של קירבה וחולשה שהוא מפגין, עקב מצבו.

ועוד ועוד. סיפורי בדידות וריחוק בתוך משפחות.

בשפה חסכונית אך מדויקת מצייר אסקילדסן תמונות-תמונות של אנשים בודדים, כל אחד בדרכו, כל אחד עם או בלי אנשים / משפחה מסביבו.

ופתאום הבדידות הפרטית נראית לא כל כך נוראה. כלל וכלל לא. (צרות של אחרים מחזירות פרופורציות).

ועוד כמה דברים שתפסו את עיני:

"מעולם לא הצלחתי לקבל את הרעיון שקרבה משפחתית שלא מבחירה מצדיקה חוסר טקט."

"… בעבר היה שומע את צעדיה, ומפעם לפעם גם קולות או רעשים מהמטבח הרעש חודר בקלות, אבל עכשיו אינו שומע דבר, הוא מרגיש לפעמים שהוא לקיים כלל וזה מעורר בו חרדה עצומה." ("אני לא כזאת, אני לא כזאת"  – עמ' 122)

 

מומלץ מאד

נוף גדול שומם – שֵל אסקילדסן. תרגום: שירה חפר. הוצאת זיקית. 190 עמודים

 

Et stort øde landskap – Kjell Askildsen

 

לרכישה

 

ואחרי שכתבתי את הסקירה שלעיל, התפניתי לראיון הנפלא שבסופו, ראיון שערכה שירה חפר, המתרגמת, עם הסופר.

גיליתי כי בנורבגיה סופרים כמותו זוכים למענקי קיום המאפשרים להם כתיבה, בלי דאגות פרנסה.

גיליתי כי אין הוא אוהב שמגדירים את כתיבתו כ"מינימליסטית", וכי הוא רואה בכך סוג של עלבון. מזל שכתבתי "חסכונית" ו"מדויקת"; אף הוא מעדיף את המלה "מדויקת".

ובעניינים אחרים מתוך הראיון:

בעניין תרגום (אסקילדסן הוא גם מתרגם):

"מתרגם טוב משנה קצת את המקור. המתרגמים הגרועים מנסים לתרגם בצורה הכי מדויקת, הם נכשלים והורסים את המשפטים. זה מעניין, זה יכול לבלוט מאוד."

בעניין משפחה:

"..אני לא איש משפחה. אני חושב שמשפחה היא דבר שיכול להיות פוגעני יותר ממיטיב כי הקשרים שם יכולים להיות חזקים כל כך…

.. אני שומר מרחק. אנחנו לא ברוגז, יש בינינו קשר טוב, אבל לא הדוק.

.. אני חושב שמפריזים בערכה של המשפחה כדבר מהנה."

על הבדידות, והאהבה:

"בדידות היא דבר טוב למי שמחפש את זה. אהבה, אם היא דבר אמתי היא כמובן דבר טוב למי שמרגיש את זה.

.. (אהבה) זו הרגשה שהיא עצומה. היא כל כך חשובה והיא עוזרת לכל כך הרבה אנשים לצאת ממצבים קשים – שיש לך אדם נוסף שאתה יכול להסתמך עליו. אבל אז מגיעים המשברים, והחורים הכל כך שחורים שנופלים לתוכם.

..אסור לנו לפחד, או ביתר דיוק, אני לא מפחד מהעצב כשמאבדים מישהו שאוהבים.. אם זה כי אתה עצמך עשית שטות, או אם זה כי האחר לא שלם עם זה שהוא אתך. החיים ממשיכים…"

 

כאמור – מומלץ. לגמרי.
(ממש כמו ספרו הקודם – רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל , שמסתבר שנכתבו כאשר אסקילדסן היה בן 45, מחצית גילו של תומס פ')

 

Share

תגובה אחת בנושא “נוף גדול שומם – שֵל אסקילדסן

  1. רעיה

    תודה לך איריס,
    אהבתי מאד את הסקירה שלך על סופר שלא הכרתי. כמה חזקה ואמיתית היא הבדידות שקורה
    במיוחד כשאינך לבד. משהו אז מתעצם, כך נראה לי.
    תודה גם על הראיון שצירפת. נהדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *