"סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. … כולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית… חלוקת החלל זהה בכולם… היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור… כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה.." (עמ' 5)

"…דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג." (עמ' 8)

כּריסטינֶה הופלֶהנֶר, פקידת דואר בכפר קטן ונידח באוסטריה, כזה שכולם מכירים בו את כולם, רווקה בת עשרים ושמונה, מטופלת באם חולנית. אוסטריה של אחרי המלחמה הגדולה. המלחמה שלקחה את אחיה ואת השמחה מהוריה, עד שהפכו לבית אבלים תמידי; המלחמה שלקחה את מעט הרכוש שעוד היה והותירה אותם חסרי כל כמעט, ללא יכולת פרנסה, עת נאלצו להיפרד מכל דבר ערך כדי להתקיים. כריסטינה שנשארה עם האם לאחר שאחותה עזבה את הבית, ונמצאה לה משרה כזו שאין בו עבר ואין בה עתיד, רק הווה מתמשך ומשמים וחיים מיום ליום, משבוע לשבוע, ואין רואים איזשהו שינוי אפשרי, משהו, מישהו.

 "… בת העשרים ושמונה מאמצת את זיכרונה, איך זה בכלל כששמחים? והיא נחרדת לגלות שכבר אינה זוכרת: כמו שפה זרה שלמדה בילדותה ובינתיים שכחה ואין היא יודעת אלא שידעה אותה לפנים." (עמ' 21 – 22)

אל תוך השיממון הזה מגיח פתאום מברק המיועד אליה, לכריסטינה הופלהנר; דודתה, אחות אמה, המתגוררת כבר שנים רבות באמריקה (בעקבות איזו שערוריה שאין מדברים בה כלל), ושהקשר עימה נותק זה מכבר, מגיעה ליבשת, לחופשה בשוויץ ומבקשת כי כריסטינה תצטרף אליה ואל בעלה, הולנדי שהיגר אף הוא לאמריקה ועשה שם חיל וממון רב.

וכריסטינה נוסעת. במחלקה השלישית היא נוסעת, עם מזוודת קש אחת, מעיל בלוי, יחסית, נעליים ישנות, בגדים פשוטים. כריסטינה נוסעת היישר אל תוך הפאר וההדר של מלונות ההבראה של העשירים והאצילים. כריסטינה נוסעת, ובאחת נהפכים חייה. בגדים חדשים נקנים לה ומושאלים לה, תספורת חדשה, איפור קל, והריהי נערה חדשה לגמרי, שהשילה מעצמה את כריסטינה הופלהנר.

בחופשה הזו מגלה כריסטינה את היכולת לשמוח מחדש. להיות צעירה ויפה ומחוזרת, לרקוד, לצאת, לחזור.

עד שמקץ שבוע וקצת נקטע החלום, נקטעים החיים המאומצים הללו, באיבחה חדה נקטעים, ועליה לשוב לחייה הקודמים.

אלא שעתה, משהכירה אפשרות אחרת לחיים, משידעה שאין היא חיה אלא חיים שאינם ראויים לה, היא שבה נרגנת לחייה הקודמים, ואין היא מוצאת בהם עניין עוד. היא רוצה חיים אחרים, כמו אלה שאך הכירה.

".. כמו לעמוד ברחוב ולראות ריקודים בבית הקפה מבעד לקיר זכוכית ולא לשמוע את המוזיקה. אתה לא מבין למה הם נעים ככה בקצב שאינך שומע, ולמה פניהם נלהבות כל כך. יש בהם משהו שאינך יכול להבין ובך יש משהו שהם לא יכולים להבין, ואז הם חושבים שאתה קנאי או רע-לב, והכול מפני שאתה לא מבין אותם והם לא מבינים אותך.. כאילו שאתה דובר שפה אחרת ורוצה משהו אחר ממה שהם רוצים… " (עמ' 190)

ומכאן והלאה, שום דבר טוב כבר לא יכול לצמוח. רק התדרדות אטית עוד ועוד. ואין מה שיעצור.

מומלץ ביותר.

הנערה מהדואר – סטפן צוויג. תרגום: טלי קונס. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 259 עמודים

Rausch Der Verwandlung – Stefan Zweig

לרכישה