הבשורה על פי יהודה – עמוס עוז

bsoraירושלים. סוף שנות החמישים של המאה העשרים. עיר עניה, קטנה, שיש לחפש את יופיה מבעד להזנחה: ".. כל העיר הזאת המתכווצת תמיד אל תוך עצמה כממתינה למהלומה בכל רגע, ירושלים עם קמרונות האבן הקודרים שלה ועם הקבצנים העיוורים והישישות האדוקות הצמוקות היושבות שעות על שעות בלי ניע ומצטפדות בשמש על שרפרפים קטנים בפתחי מרתפים אפלים. המתפללים עטופי הטליתות העוברים כמעט בריצה כמו צללים כפופים, חולפי הלוך ושוב מסמטה לסמטה בדרכם לאפלולית בתי הכנסת. … ערימות האשפה והפסולת הגודשות את המגרשים העזובים שבין בנייני האבן. חומות האבן הגבוהות הסוגרות על מנזרים וכנסיות. קו המתרסים וגדרי התיל ושדות המוקשים המקיף משלושה צדדים את ירושלים הישראלית ומפריד בינה לבין ירושלים הירדנית. מטחי יריות בלילות. הייאוש החנוק הזה שרובץ ומעיק תמיד." (עמ' 304)

זהו הסיפור האחד המופיע בספר הנפלא הזה. ירושלים שכבר כמה דורות אינם זוכרים אותה כלל. שהרי היום היא בנויה לה לתפארת וחוברה לה יחדיו ושאר מלות הלל. ומי זוכר את ירושלים של פעם? זו עם שטח ההפקר, והחומה? עיר עצובה.

וישנו הסיפור של שמואל אַש, שבא לירושלים מחיפה, כדי ללמוד באוניברסיטה, ופשיטת הרגל של הוריו גורמת לו לעזוב את לימודיו. חברתו מחליטה לחזור לחיקו של אהובה הקודם ולהתחתן עמו, והוא מוצא עצמו בודד במיוחד. אפילו החוג הסוציאליסטי, זה שהיו בו מעט מאד אנשים, התפרק, והבחורות בחרו בפלג האחר, כך שאין לו שום סיבה להגיע גם למה שנשאר מן החוג.

מודעה אחת מובילה אותו לבית נידח למדי, הנמצא בקצה איזו שכונה, והוא מוצא שם מגורים ופרנסה מועטה, כשכל תפקידו לארח לחברה לאיש אחד, מבוגר ונכה, גרשום ואלד,  במשך מספר שעות מדי יום, לשוחח עמו, להתווכח עמו על עניינים כאלה ואחרים, להשמיע לו ובעיקר לשמוע, להקשיב לדבריו. ועוד מתגוררת בבית אשה אחת, יפה עד מאד, מבוגרת לא מעט משמואל אש; עתליה אברבנאל. אשה יפה וקשה. שאי אפשר שלא להתאהב בה. מתישהו.

"…כי הלוא אי אפשר לעתליה שלא להיות צודקת. היא נולדה צודקת. היא כולה קרוצה מצדק. אבל הצדק התמידי הוא בעצם אדמה חרוכה? לא?" (עמ' 60)

עתליה, בתו של שאלתיאל אברבנאל, שהתנגד בכל כוחו להקמת מדינה ליהודים, שראה במדינות תוצר מלאכותי שילך ויאבד מקומו, ושאף להקמתה של איזו קונפדרציה ליהודים ולערבים החיים כאן. אברבנאל שכונה בוגד, ופרש מן החיים הציבוריים, ופרש מן הציבור בכלל, והסתגר בבית הזה, שעתה מתגוררים בו בתו, גרשום ואלד ונספח אליהם שמואל אש.

דרך שיחותיהם המשותפות, דרך ההיסטוריה הפרטית של כל אחד ואחת מהם, עולה דיון מחודש בשאלת הצורך בהקמתה של המדינה. ואולי הדרך האחרת, דרכם של אלה שכונו "בוגדים" היא הנכונה.

ואף אהבה, או התאהבות, או לפחות תשוקה מופיעה כאן בספר. כי במקום שיש בו איש ואשה צעירים, או צעירים באופן יחסי (ובמקרה הזה, הוא הרבה יותר), מוכרחה להופיע אהבה, או, לפחות, תשוקה. מצד אחד לפחות. עתליה אברבנאל, אשה יפה וקשה, שאינה מרשה לעצמה לאהוב שוב. "… לאהוב גברים אי אפשר. כל העולם בידיכם כבר אלפי שנים ואתם הפכתם אותו לזוועה. לבית מטבחיים. אולי רק להשתמש בכםץ לפעמים אפילו לרחם עליכם ולנסות לנחם אתכם קצת. על מה? אינני יודעת. אולי על הנכות שלכם." (עמ' 195)

שמואל אש שאהובתו עזבה אותו, ואין הוא יכול שלא להתאהב בעתליה, או לפחות לחשוק בה; לחשוק עד מאד.

והסיפור השלישי – אף הוא סיפורו של בוגד; הסיפור שנתן את שמו לספר הנפלא הזה. סיפורו של יהודה איש קריות:

".. אני מאמין שיהודה בן שמעון איש קריות היה אחד מן הכוהנים האלה… אולי הוא נשלח על ידי הכהונה הירושלמית להיספח אל עדת מאמיניו של ישו כדי לרגל אחריהם וכדי להודיע לירושלים על מעשיהם, אלא שהוא דבק בישו ואהב אותו אהבת נפש, עד שנעשה המסור שבכל תלמידיו …" (עמ' 122)

שמואל אש, לפני שעזב את האוניברסיטה, התכוון לערוך מחקר על מקומו של יהודה איש קריות בהיסטוריה, ועל יחסם של היהודים לישו. אלא שפרש מן האוניברסיטה, וכעת רק קטעים מן הסיפור מוצגים כאן.

במחקרו (או שמא רק רעיון או הצעה למחקר) תוהה שמואל אש מה היה קורה לו היו היהודים מאמצים את דרכו ואמונתו של ישו, שהיה, כידוע, ראש כת, אחד מני רבים שהטיפו אז ברחבי ארץ ישראל.

"…אילו קיבלו אותו היהודים, היתה ההיסטוריה כולה לובשת פנים אחרות לגמרי. הכנסיה כלל לא הייתה קמה. ואולי כל אירופה היתה מקבלת על עצמה איזו גירסה רכה ומזוככת של היהדות. כך היו נחסכים מאיתנו הגלות, הרדיפות, הפוגרומים, האינקוויזיציה, עלילות הדם הגזירות וגם השואה." (עמ' 122)

אלא שמחקר שכזה לא יצא אל הפועל; שמואל אש עזב את האוניברסיטה.

והסיפור החשוב ביותר, המרתק ביותר, סיפורו של יהודה איש קריות.

יהודה איש קריות, ככל הנראה מן הכהנים שכה הודאגו מן השמועות על ישו מנצרת ותלמידיו, והניסים שהוא מחולל. יהודה, איש עשיר, נשלח לרגל אחר ישו זה ומסתפח אל חבורת תלמידיו, עד שהופך בעצמו למאמין. יהודה שסבר שאמונתו של ישו היא היא האמיתית, ושהוא אכן צדיק וקדוש, ורק נס שיחולל בפומבי ובמקום מרכזי יוכל להביא לאמונת רבים בו, הוא שמשכנע את ישו לצאת לירושלים, להיצלב על ידי הרומאים ובמהלך ניסי לרדת מן הצלב. כך תתגלה גדולתו לכל העולם.

יהודה איש קריות לא היה בוגד אלא תלמידו הנאמן ביותר של ישו "הלוא נשיקה יהודה איש קריות, הנשיקה המפורסמת ביותר בכל דברי הימים, בוודאי לא הייתה נשיקת בוגד: שליחיהם של כוהני המקדש שבאו לאסור את ישו בסוף הסעודה האחרונה כלל לא היו זקוקים ליהודה איש קריות שיצביע לפניהם על מורהו. רק ימים אחדים לפני כן בא ישו בסערה לבית המקדש והפך שם בחמת זעם, קבל כל העם, את שולחנותיהם של חלפני הכספים. כל ירושלים כבר הכירה אותו. נוסף על כך, כשבאו לאסור אותו הוא הרי לא ניסה להתחמק מפניהם אלא קם והתייצב מרצונו לפני סוהריו ואף הלך עמם מרצונו. הבגידה של יהודה כלל לא התרחשה כאשר נשק כביכול לישו בבוא הסוהרים. בגידתו, אם אכן הייתה זו בגידה, אירעה ברגע מותו של ישו על הצלב. זה הרגע שבו אבדה ליהודה אמונתו. ויחד עם אמונתו אבד גם הטעם לחייו." (עמ' 255)

אלא שישו נצלב, ומת. ואמונתו של יהודה נשברה. והלך ותלה עצמו. בפרק 47  (עמ' 267) מספר המספר על שעותיו האחרונות של יהודה איש קריות. לאחר מותו של ישו, בו האמין, לאחר שנכזבה אמונתו. לאחר השבר שנשבר בו. כשכל שנותר לו הוא לשים קץ לחייו. כי דבר לא נשאר.

פרק זה ראוי שיהווה חלק מספר שיספר את סיפורו של יהודה איש קריות; סיפור שעל פי המעט שהועלה בספר הזה, ראוי שיסופר. ממש כמו הבשורה על פי ישו לסאראמאגו; סיפור חייו ומותו של מי שנחשב לבוגד הגדול מכולם, ואולי, לא היה כזה כלל וכלל.

ספר יפה ונפלא ומומלץ

הבשורה על פי יהודה – עמוס עוז. הוצאת כתר. 308 עמודים

לרכישה

2 תגובות להבשורה על פי יהודה – עמוס עוז

  1. עמוס עוז שוב בשיאו
    ספר לא קל. מחייב סבלנות וקשב.
    בידוע שהדיעות עליו חלוקות – אבל מצאתי את עצמי חי עם שלושת – אם תרצו ארבעת – הדמויות המורכבות והמיוסרות.
    והרקע – הוא הרקע של ההוויה שלנו כאן במקום הצפוף הזה.

  2. עוד אכזבה קשה מעמוס עוז הסופר. אם הפוליטיקה של הספר הזה הייתה משהו חדש או מעניין – ניחא, אבל הפוליטיקה שלה – אפולוגטיקה של בגידה – אינה חדשה, לא מקורית ולא מעניינת – לא ב-2014 ולא ב-2016:
    – ראיית דמותו של יהודה איש קריות – אב-טיפוס של בוגד כמושיע למעשה, הופיעה לפני יותר ממאה שנה בסיפור ״יהודה איש קריות״ של לאוניד אנדרייב, סופר רוסי חשוב.
    – ראייה כזאת הופיעה גם בכתב יד בשפה הקופטית מהמאה השניה לספ״ה באותו השם שהתפרסם בתחילת שנות ה-2000.
    – שימוש בדימוי הזה כדי להצדיק את ״הבוגדים״, כגון מרשל פטן (לאו דווקא את דה-גול בגרסתו של עוז) הופיע כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, וממש לא מרשים על רקע ישראל שנות אלפיים.
    ובלי מטפורות פוליטיות הסיפור מלאכותי ומשעמם, החזרות הבלתי פוסקות על תיאורים שונים באותן המילים ממש – מעצבנות, דמויות רדודות ולא משכנעות, אווירת ירושלים של שנת 1960 מסקרנת, אל לא מצדיקה את הרומן.
    אכזבה

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים