בבית הקפה של הנעורים האבודים – פטריק מודיאנו

image_dans_le_cafe_master"מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור." (עמ' 13)

"היא" היא לוּקי, אשה צעירה המופיעה יום אחד בבית הקפה לֶה קונְדֶה ומסתפחת לחבורת הצעירים היושבת שם. אנשים שנראה שיותר מכל מאחדת אותם הבדידות, והם נודדים בין בתי הקפה בשכונה, לעתים בגפם, לעתים בחבורה, או בזוגות, או בשלשות, ומחפשים משהו חמקמק שאין לקרוא לו בשם; משהו.

בינתיים הם מתדיינים על ספרים וספרות, יש להם מעין "סלון" בביתו של איש אחד שבו הם מתכנסים מדי פעם, אלה המוזמנים על ידו, כדי לשמוע אותו קורא דבר מה, לשוחח על ספרים שקראו (כאלה שהוא משאיל להם תדיר), על נושאים אלה או אחרים המטרידים את נפשם.

או שהם מוזמנים לביתו של איש עשיר אחד, שגם לו מעין "סלון" אמנותי שכזה.

והם מחפשים, משהו.

לוּקי זו, שאין זה שמה האמיתי, אלא שם שניתן לה על ידי אחד מן החבורה, נערה אבודה, בת לאם, ללא אב. האב אינו ידוע. האם עובדת בערבים ב"מולן רוז'", הזדמנות לבת העשרה לצאת לנדוד ברחובות. להעלם מעצמה ומחייה אל חיים אחרים, ולו רק לערב.

עד שהיא נעלמת לתמיד

וכל הספר עוסק בחיפושים אחריה ואחרי התקופה ההיא. אנשים שהתאהבו בה, כי אי אפשר היה שלא לאהוב את הנערה האבודה הזו, שיש בה משהו נסתר והרבה הרבה עצב:

"…אף פעם לא הבנתי למה… כשבאמת אוהבים מישהו, צריך לקבל את החלק הנסתר שבו.." (עמ' 104); אנשים שאהבו אותה מרחוק, אנשים שחלקו עמה מקום מגורים, אפילו איש אחד, מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, שנישאה לו (אולי ביקשה לה מעט יציבות בתוך הכאוס הכללי שאפף אותה). גם לו היא נעלמה. לכולם.

ויחד עמה, ויחד עם המחפשים אחריה, ואלה הנזכרים בה לאחר כמה עשורים, משוטט/ת הקורא/ת ברחבי פריס של שנות הששים, יחד עם חבורת צעירים, עצובים, בודדים, אבודים במידת מה.

עשבי הלילה

 "בין הרשימות הרבות הללו, ישנן כמה שמהדהדות חזק יותר מן האחרות. בייחוד כשדבר אינו מפר את הדממה. זה זמן רב שהטלפון לא מצלצל. ואיש לא ידפוק בדלת. הם ודאי חושבים שאני מת. … " (עמ' 117)

"..(השמות שחשבנו ששכחנו, או שלא ביטאנו מחשש שמה יסעירו את רוחנו, צצים בזיכרון וזה לא כל כך כואב כמו שחשבנו).. " (עמ' 142)

 הסיפור השני בספר עוסק אף הוא בנערה אבודה, אובדת, מסתורית משהו, נושאת עמה סודות רבים. דֶני שמה, אבל האם זהו שמה האמיתי?

היא גרה במעונות הסטודנטים, בביתן אמריקה (סטודנטים גרים בביתנים על פי מוצאם) אלא, שאינה אמריקנית ואינה סטודנטית.

ויש לה חברים, כל מיני חברים, ויש להם עסקים מעסקים שונים, לא בטוח שכשרים, כלל וכלל לא.

ויש לה חבר – הוא המספר – ז'אן. אבל אין הוא יודע עליה הרבה, לא באמת.

ז'אן, ממרחק של עשרות שנים, נזכר בתקופה שבילו יחד, חיו יחד, היו זוג, עד שנעלמה מחייו.

בתקופה ההיא היו שניהם כמעט אבודים, ובכל אופן, הוא, הכותב חש כך. חיים מעכשיו לעכשיו, נותנים לחיים לשאת אותם לאן שישאו.

".. עד כדי כך התרגלתי לחיות בלי שמץ של תחושת לגיטימיות, תחושה שיש למי שנולדו להורים טובים וישרים, ומשתייכים למעמד חברתי מוגדר היטב. .." (עמ' 144)

".. אנחנו תמיד מרגישים אשמים אלא אם כן הורים אצילים וישרים שיכנעו אותנו בילדותנו כי בכל נסיבות החיים יש לנו זכות בלתי מעורערת ואפילו עליונות ברורה. " (עמ' 154)

בשיטוטיו עם דני ובלעדיה, ברחובות השונים וברבעים השונים של פריז, הוא ממלא פנקס שחור ברשימות מרשימות שונות, כדי שיהיו לו מראי מקום לזכרונות שיבואו בעתיד. כאילו ידע שיזדקק להם יום אחד.

ודני נעלמה, יום אחד. פשוט נעלמה.

היתה שם איזו חקירה בעניין איזה מת, ושתי יריות שנורו, ותרמיל שנמצא.

ודני נעלמה. ולא שבה.

אם כי נדמה לו, למספר, בעת שיטוטיו העכשוויים באותם רבעים ואותם רחובות, כי פתאום תקרא בשמו.

"'ואולי היינו רק צל עובר בחייהם..'" (עמ' 182)

יפה ונוגע ללב.

ועוד שני ציטוטים שליקטתי לי בזמן הקריאה:

"..ריחמתי על מי שנאלצים למלא את היומנים שלהם באינספור פגישות, חלקן כאלה שנקבעו חודשיים מראש. עבורם הכל מסודר ומתוכנן, הם לעולם לא יחכו לאיש. לעולם לא יֵדעו שהזמן פועם, מתרחב, ואז נעשה שוב רוגע, ומשרה עליך אט-אט את תחושת החופשה והאינסוף שאחרים מחשפים בסמים, ושאני מצאתי פשוט בהמתנה. .." (עמ' 180 – 181)

".. הוגה מורליסט אחד שקראתי בתקופה שגרתי ברחוב אוד, איני זוכר עוד מי, טען שתמיד צריך לקבל את האנשים שאוהבים כמות שהם, ובייחוד אין לתבוע מהם דין וחשבון." (עמ' 191)

 

 

בבית הקפה של הנעורים האבודים – פטריק מודיאנו. תרגום ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי. הוצאת אחוזת בית. 247 עמודים

Dans le café de la jeunesse perdue & L'Herbe des nuits –  Patrick Modiano

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים