ספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.

כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי).  ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.

כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.

ובאחת הנסיעות הללו, זו שבסיפור הזה, סוטה אביה ממסלולו הרגיל, מלקוחותיו הרגילים, ועובר ב"טריטוריה" של סוכן נוסע אחר, רק כדי לבקר מישהי, שבין השורות ניתן להבין כי פעם היתה אהובתו, פעם, לפני שהתחתן ונולדו לו ילדים. ומאז ניתק הקשר, ועתה הוא מבקר, עם שני ילדיו, והזכרונות העולים, והכאב הנילווה, הנקרא בין השורות הכה מדוייקות.

והדרך חזרה:

"אז אבי נוהג ואחי מחפש ארנבים על הכביש, ואני מרגישה איך לאור קרני השמש האחרונות פורחים חייו של אבי מהמכונית ונותרים מאחור, מקדירים והופכים זרים, כמו נוף מכושף שכשמביטים בו הוא חביב ורגיל ומוכר, אך ברגע שאתה מפנה אליו את גבך, הופך למשהו שלעולם לא תדע, ובו מינֵי אקלימים ומרחקים שאינך יכול להעלות בדמיונך." ("הקאובוי של האחים ווקר" , עמ' 27)

סיפורים נוספים בספר עוסקים אף הם בחיי האנשים הכמעט לא ניראים, החיים במקומות המרוחקים והנידחים, ואם רק יימצֵא מי שיקשיב לסיפוריהם ויאסוף אותם, ואם רק תימצֵא  מי שתדע להעלותם על הכתב ולספר אותם, יתברר כי כל סיפור ראוי שיסופר, אם רק נדע לספרו:

".. מרי מצאה את עצמי חוקרת את חיי שכנתה, כפי שבעבר חקרה את חייהן של סבתות ודודות – מעמידה פנים שהיא יודעת פחות משהיא יודעת באמת, שואלת על איזה סיפור שכבר שמעה; בדרך זו החוויות הזכורות צצו בכל פעם בשינוי קל של תוכן, משמעות, צבע, אך נסוכות מציאותיות טהורה שבדרך כלל נקשרת לדברים שלפחות בחלקם הם אגדה. היא כמעט שכחה שיש אנשים שאפשר לראות את חייהם בדרך הזאת. היא כבר לא דיברה עם הרבה זקנים. למרבית האנשים שהכירה היו חיים דומים לשלה, שבהם הפרטים עוד אינם נהיכים, ועוד לא ברור אם יש להתייחס ברצינות לעניין זה או אחר..." ("הבתים הבוהקים", עמ' 28)

ועוד מובאה אחת שמצאתי, והעלתה בדעתי את כל הנשים הכותבות, הזקוקות לא רק לחדר משלהן, אלא למרחב משלהן, שבו לחיי הבית אין נגיעה. מובאה שמדייקת את הצורך הזה לגמרי:

".. גבר יכול לעבוד בבית. הוא מביא את העבודה שלו הביתה, מפונה לו מקום לשם כך; הבית מארגן את עצמו סביבו באופן מיטבי. כולם מכירים בכך שהעבודה שלו קיימת. לא מצפים ממנו לענות לטלפון, למצוא דברים שהלכו לאיבוד, לבדוק למה הילדים בוכים או להאכיל את החתול. הוא יכול לסגור את הדלת שלו. תאר לעצמך (אמרתי) אמא סוגרת את הדלת שלה והילדים יודעים שהיא מאחוריה; אפילו עצם המחשבה שערורייתי בעיניהם. אשה שיושבת ובוהה בחלל, אל ארץ שאינה ארצם של בעלה או ילדיה, נחשבת עלבון לטבע. אז בית הוא לא אותו דבר לאשה. אשה אינה נכנסת לבית כדי להשתמש בו ולצאת. היה-היא הבית; אי-אפשר ליצור בידול. " ("המשרד", עמ' 70)

ספר, עוד ספר יש לומר, סיפורים של אליס מונרו. טקסטים מדוייקים, כואבים. מהחיים. חיים שהיו יכולים להיות של כל איש ואשה. בלי דרמות גדולות, כאלה שהדרמות הקטנות, והמאורעות הקטנים הם-הם החשובים באמת.

מומלץ מאד

ריקוד הצללים המאושרים – אליס מונרו. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת: מחברות לספרות. 236 עמודים

Dance of the Happy Shades – Alice Munro