שלוש קומות – אשכול נבו

שלוש קומות"בעמק יפה, בין כרמים ושדות / עומד מגדל בן חמש קומות.."

כך פתחה לאה גולדברג את סיפורה "דירה להשכיר"

וכאן – לא עמק, לא בין כרמים ושדות, אף לא חמש קומות, רק שלוש, רק עיר שינה פרברית שהמרחק בינה לבין תל-אביב עלותו מאה ועשרה שקלים, או כך היה בשלהי שנת 2011. עיר שינה פרברית שבשוליה פרדסים, כנראה בשרון. רעננה אולי?

בית, בקצה השכונה, בסמוך לפרדס שעוד נשאר. בית בן שלוש קומות, בכל קומה שתי דירות. בית בשכונה של אנשים ש"הצליחו"; הצליחו להגיע לפיסת נדל"ן, בשכונה מכובדת, שיש לה מערכות חינוך טובות, כנראה, ויש חניה מתחת לבית.

בית. סתם בית.

בקומה הראשונה, באחת הדירות מתגורר זוג, האב – המספר (הספר בנוי משלושה מונולוגים, אחד לכל קומה), האם – איילת ושתי בנות: עופרי ויעל. עופרי היא עילת הסיפור. השכנים בדלת ממול, בקומה הראשונה, הרמן ורות. זוג מבוגר שילדיהם ונכדיהם מפוזרים בעולם. לפעמים הם שומרים על עופרי. יעל מאושפזת תדיר בבתי החולים, ויש צורך להשגיח עליה במיוחד. ילדים חולים יוצרים שיגרת חיים אחרת בבית; בכל בית. לעיתים מזומנות הרבה יותר מהרגיל יש להשאיר את הילדה הבכורה עם בייביסיטר, והשכנים בדלת ממול הם פתרון מצוין. מה גם שהם ודאי מתגעגעים לנכדיהם הפזורים בעולם. מה גם שאינם יודעים בדיוק מהם תעריפי הבייביסיטר באזור, ואפשר לשלם להם תעריפים של לפני חמש שנים..

אבל הם מבוגרים.

עופרי מספרת יום אחד שהרמן "מקולקל", ומדבריה מובן כי הוא מאבד לאט לאט אחיזתו במציאות. ואף-על-פי-כן משאירים אותה לפעמים איתו, כי צריך לבקר, שוב, בבתי החולים עם הקטנה. רק מקפידים  שלא להשאירה לבד עם הרמן; רק אם רות אף היא בבית.

עד הערב ההוא, הערב הארור ההוא, שהוליד את כל הסיפור / מונולוג הזה, עת האב השאיר "רק לעשר דקות" את עופרי רק עם הרמן, רק לעשר דקות. ועשר הדקות הללו הובילו למקומות ואירועים שהפכו את חייהם, אולי לזמן קצר, אולי לתמיד.

בקומה השניה גרה חני, "אלמנת היי-טק". כזו שהאיש שלה נוסע בעולם, מוזעק תדיר לפרזנטציה זו או אחרת, לכנס זה או אחר, לעתים נשאר עוד ערב אחד, וחוזר, עמוס מתנות ורגשי אשם. אבל בעצם מעולם לא בבית, ממש כמו אנשי צבא, ממש כמו ימאים של פעם. חני נשארת בבית עם שני ילדים קטנים, בשכונה שבה אי אפשר באמת לדבר עם השכנות, אמהות כמוה. כדי שלא להגיע למקומות כואבים באמת, מדברים על גננות וחיתולים, ואף פעם לא על הבדידות והשממון שיש בחיים בשכונה טובה ומבוססת, כשהחברה היחידה שלך הם ילדייך:

"…אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח." (עמ' 128)

חני כותבת מכתב ארוך לחברתה שמעבר לים. בילדותן הן היו שלוש "חברות-הכי-טובות", אבל נומי מתה, והן נשארו שתיהן. חני מקנאה במה שנדמה לה שם חייה של חברתה. מספרת על הלבד הזה עם שני ילדים.

עד שיום אחד מגיעה דפיקה בדלת, ומגיע איש אחד שיהפוך את חייה אולי, ויכניס סודות והסתרות למה שיש בינה לבין האיש שלה:

"אם היו שואלים אותי מה זאת אהבה הייתי אומרת: הידיעה שיש, בתוך עולם מלא כזב, אדם אחד שהוא כן איתך לחלוטין ואתה כן איתו לחלוטין וביניכם יש רק אמת, גם אם לא תמיד היא נאמרת." (עמ' 214)

בקומה השלישית גרה דבורה, אלמנה, שופטת בדימוס. אישה המנוח היה אף הוא שופט. והחיים בלעדיו, האיש שהיה חברה ואיש סודה, אהובה וכל אשר לה, כמעט, האיש הזה איננו. והיא צריכה לחיות, בלעדיו, את שארית חייה. ועליה למצוא לעצמה משמעות ותוכן, ואולי למרוד בדברים שפעם היו ביניהם, ועכשיו הוא לא שם כדי להכתיב אולי.

המחאה החברתית, האוהלים האלה שצצו בשדרות רוטשילד בתל אביב, הדברים ששמעה הציתו בה איזה עניין, והיא ביקשה להתגייס איכשהו לזעקה הכללית הזו.

האנשים שפגשה שם, ודרכם אנשים אחרים, ועוד אנשים, ובמיוחד איש אחד, זר, שיהפוך אולי את חייה למשהו אחר.

ואולי לא.

כי שינויים מן היסוד לא באמת קורים לאנשים "מן הישוב", בעיקר ישוב פרברי מנומנם.

ואולי כן – כי דבורה עוקרת משם לבסוף, אל העיר הגדולה, אל תל אביב, המרוחקת רק מאה ועשרה שקלים במונית מיוחדת.

וחייה אכן עתידים להשתנות.

מן היסוד.

הספר הזה, כמו ספריו האחרים של אשכול נבו, קריא, נעים, מרתק, ומשאיר משהו לאחר כך; למחר; לתמיד, וככזה הוא מומלץ בהחלט.

ועוד כמה משפטים שסימנתי לי לאורך הספר, והרי הם כאן:

"נדמה לי שחונכנו.. לחשוב על כסף ועל רגש כעל מונחים סותרים. יש דבריםש עושים בתור חלטורות, בשביל כסף, ויש דברים שעושים כי הרגש מנחה אותך לעשות אותם. טעות. כסף הוא רגש. הוא חרדה. הוא הערכה עצמית. הוא קנאה. כשמישהו מפקיד אצלך את הכסף שלו, הוא מפקיד אצלך את כל העבודה הקשה שהביאה להשגת הכסף הזה, את כל הפשרות הכואבות וההשפלות הקטנות שהיו בדרך. ובאיזשהו אופן זה הופך אותו ללא פחות פגיע מאשר אם, נגיד, הוא היה מאוהב בך." (עמ' 123)

"… כשנשים מתחננות על נפשן הן פשוט בוכות. כשגברים מתחננים על נפשם לפני מתן גזר הדין – כל הגוף שלהם מתעוות בניסיון לא לבכות, וגם הקול שלהם נשבר, מתחלף מנמוך לגבוה, כאילו חזרו בבת אחת לגיל ההתבגרות." (עמ' 175)

".. בנקודה שבה הם נמצאים על ציר החיים, כשהילדים קטנים והצרכים השונים של בני הזוג מתנגשים זה בזה, גיליון ההרשעות שכל אחד מחזיק בלבו כנגד השני הולך ומתמלא בסעיפים חדשים מדי יום." (עמ' 176)

"תמיד אמרת: ביום שבו כל המדינה תיראה ככה, נקייה, מסודרת, שומרת חוק, מיושבת בדעתה, נדע שהחזון של הרצל הפך למציאות ושהציונות ניצחה.

באותו רגע הייתי עונה לך: הציונות הפסידה, ואנשים בבניין הזה ישנים בזמן שזה קורה. ועד שמישהו לא ימוטט עליהם את הקירות והם יתעוררו – אין סיכוי שמשהו ישתנה." (עמ' 192)

שלוש קומות – אשכול נבו. הוצאת: זמורה ביתן – עמודים לספרות עברית. 272 עמודים

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים