מישהו מבומוּן – ז'אן ז'יונו

מישהו מבומוןפעם, כשמלאו לי חמישים שנים, ביקשתי מכל חברות וחברי פורום הספרים להמליץ לי על ספרים שראויים לדעתם שאקרא; כל חבר/ה נתבקש/ה להמליץ על ספר אחד (מובן שהיו כמה התחכמויות, כמו טרילוגיות או ספר והמשכו), וכך הורכבה רשימת ה"צריך" לשנים הבאות. בין הספרים היו כאלה שכל שנדרש היה לגשת לחנות הספרים הקרובה ולרכשם, והיו כאלה, כמו הספר נשוא הסקירה הזו, שאפילו חנויות הספרים המשומשים העלו אך חרס. עד שהגעתי לחנות הוירטואלית של "סיפור חוזר" המרכזת את כל מלאי הספרים בכל החנויות ברחבי הארץ ואצלם סוף סוף מצאתי.

צרפת של ראשית המאה העשרים, פרובנס. ערים, כפרים וחוות מבודדות שהקשר ביניהן תלוי בעונות ובמזג האוויר. אמֶדֶה פועל להשכיר הנודד בין כפרים וחוות כשכל רכושו צרור בצרור על כתפו והוא משכיר שירותיו כפועל חווה מיומן תמורת מזון, מקום לינה ומעט מזומנים. כדי לעבור ממקום למקום הוא פשוט הולך; רכבות הן עניין יקר למדי, וסוסים לרכיבה יש לעשירים או לבעלי החוות הנזקקים להם לעבודה.

 

בדרכו פוגש אמדה את אַלבַּן, איש צעיר המספר לו סיפור נוגע ללב על אשה צעירה אחת שפגש פעם והתאהב בה עד כלות, שהיתה בתם של בעלי חווה מבודדת שכזו, והיא נעלמה, אחרי ספק אונס ספק רומן עם איש אחד, "רקוב כולו", ומאז חוזר אלבן, שנה אחרי שנה אל החווה שממול, כדי לעבוד וכדי לחפש אותה.

 

"… ראיתי אותה בהמשכיות של מה שהיה ושל מה שיהיה. אשה כזאת זה כברת אדמה, זה דומה לעץ, לגבעה, לנהר, להר. זה היה חלק מהמכלול העגול. וזה יחזיק כל זמן שיהיו כוכבים!

ויפָה…" (עמ' 117)

 

אלבן, הוא הוא ה"מישהו מבומון", כפר נידח במיוחד שאנשיו קשוחים במיוחד ומבודדים.

 

אמדה שהסיפור איכשהו מזיז משהו בליבו יוצא אל החווה ההיא הנידחת, כדי לחפש את האשה הצעירה שפעם היתה שם, שאלבן אהֵבה עד כלות וממאן להינחם על העלמה, או לפחות רמזים למקום הימצאה.

והחווה – מקום עצוב עצוב, אב שידו פגועה, אם הנמצאת על סף הבכי כל הזמן, פועל חווה מזדקן שזהו ביתו. וזהו.

"את ארוחת הערב אכלנו בחדר גדול מרוצף אבן-חול עם תקרה גבוהה. האור בא מהקמין, מאש נמוכה, בגלל שעוד היה מזג-אוויר יפה, ומהדלת הפתוחה. הערב נכנס לשם כמו בעל-בית. עם הכוכבים ועם זוהר הדשא שלו. בפינה של החדר עמד מזנון ועליו תפוחים לייבוש. וזה הרִיח טוב, אבל זה ריח שמכניס עצב." (עמ' 39)

עצב – זה מה שיש במקום הזה, בחווה הזאת. צער עמוק מני ים.

 

ובין החיפושים אחרי האשה היפה, האובדת, לחייהם המחוספסים של אנשי הכפרים והחוות, והפועלים השכירים, נגלית פרובנס היפה, הקרה או חמה, האכזרית או מלטפת, על נופיה וגדות הנחלים והנהרות שבה, על הטבע המופלא והיפה עד מאד, ועל חיי האנשים שבה.

 

ספר קטן, צנום ("שיתאים להניח על ההליכון בגילי המופלג", כך אמר לי הממליץ טוב הלב) ומלא חיים ויופי וכאב ואהבה.

 

מומלץ

 

מישהו מבומוּן – ז'אן ז'יונו. תרגום: אביבה ברק. הוצאת שוקן. 132 עמודים

 

Un de Baumugnes Jean Giono


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *