אם יש גן עדן – רון לשם

אם יש גן עדןלאורך כל הספר לא חדלתי לשאול (את עצמי, כמובן) – מה לעזאזל עשינו שם כל כך הרבה זמן?

הרי ריבר, החובש הקרבי, אומר, אחרי שלא הצליח להציל חייל אחד שנפגע:

".. אנחנו שומרים על התחת של עצמנו, זה הכל. יושבים על הבופור, לא קשורים לכלום, סופגים רקטות ופצמ"רים ומטענים, מסכנים את עצמנו, רק כדי שנוכל להמשיך לשבת על הבופור. זו כל המשימה."

כן, ככה, להיות שם כדי להיות שם

זהו ספרם של החיילים שקולם לא נשמע בספרי ההיסטוריה (טוב, היה פעם "שיח לוחמים" וגם הוא כבר כוסה אבק מזמן) – אלה שפשוט עושים את העבודה שנשלחו לעשות בשמנו, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לתהות…

אפילו שכבר ברור שמועד הפינוי קרוב, עדיין לא מאמינים, לא מעכלים – עד שלא מודיעים להם במדויק – שעוד מעט נצא מכאן.

זהו סיפורו של המפקד "המורעל" המכשיר חיילים הצעירים ממנו רק במעט, לבצע בלי לשאול, ואוהב אותם כאילו היו ילדיו..
ומחדיר בהם "ציונות" כדי שלא ישאלו יותר מדי שאלות

זהו סיפורה של האחווה הנצרבת בפחד; פחד שלא מזכירים בשמו שמא "ידביק" את כולם, וכולם מפחדים.

לאורך כל הספר ליוותה אותי התחושה של – זהו? זה מה שקורה שם? כך לוקחים בחורים צעירים והופכים אותם ל"מכונות"?

מה יש לכם, גברים, מהמלחמה?

 

אם יש גן עדן – רון לשם. הוצאת: כנרת זמורה ביתן (320 עמודים)

(פורסם ב- 23.7.2007 בפורום הספרים של YNET


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *