כשאני קוראת ספר, אני נוהגת לסמן לעצמי משפטים שארצה לזכור ממנו, משפטים שארצה לצטט בסקירה שלאחר הקריאה. כדי לסמן אני משתמשת בדגלוני סימון דביקים, שמאפשרים לי לסמן בדיוק את הפסקה אליה התכוונתי. פעם נהגתי להשתמש בסימניות, אלא שאחרי שריבוי סימניות במקרה של ספר שאהבתי במיוחד, גרם להיפרדות הכריכה, ונאלצתי לחפש פתרון פחות הרסני לספרים.

וזה בדיוק העניין – כמות הסימניות, או דגלוני הסימון במהלך הקריאה יש בה כדי לתת איזושהי אינדיקציה ליחסי אל הספר שאני קוראת. ועל כן – מיעוט הסימונים בספר הזה, שהוא עב כרס עד מאד, 838 עמודים למען הדיוק, יש בו, עם סיום הקריאה בספר, איזשהו משהו המעורר איזו אי-נוחות מסויימת; כל כך הרבה עמודים (כתובים ביד-אמן נפלאה, יש לציין), כל כך מעט להביא מהם בפני קוראות עתידיות וקוראים עתידיים. זה (קצת) אומר דרשני, לא?

והרי כל כך הרבה נאמר בשבחו של הספר, במדורים רשמיים, ופחות רשמיים, בבלוגים, ואפילו בפורום הספרים ב- YNET, זה שהלך לעולמו לא מכבר..

אז מה? – אני מפספסת כאן משהו? אבדתי את היכולת להבחין? ליהנות?

או, שאולי, כמו שאמרה מישהי – "מודה בהכנעה שלא התמוטטתי מקסמי החוחית. אבל כל כך הרבה אנשים שאני מעריכה את טעמם כן התמוטטו, שאני שוקלת לשקר בקשר לזה".

תיאו (תיאודור) דקר היה פעם ילד ניו-יורקי רגיל למדי, שאביו השתיין נטש את אמו, שהיתה לו אם חובבת אמנות במיוחד, שהתגורר יחד עימה בבית דירות מנהטני טיפוסי, עם שוערים קבועים וחיים קבועים ורגילים, ויום אחד, בעת ביקור במוזיאון המטרופוליטן עם אמו, מתפוצצת שם פצצה – פיגוע טרור שכזה, שלא ברורים בדיוק מניעיו. תאו שנפרד כמה דקות קודם מאמו, שהתקדמה לכיוון הקפיטריה, נותר להתבונן בציור "החוחית" שצייר  פבריציוס, אי אז במאה ה- 17.

תיאו שרד את הפיצוץ, אמו מתה. כשהתעורר לאחר שאיבד את הכרתו, מצא עצמו עם איש מבוגר אחד, שגסס עת אחז בידו, והפקיד בידו טבעת וכתובת. תיאו, בתוך כל ההלם של הפיצוץ והמוות שסביבו לקח עימו את הציור – החוחית – שנפרד ממסגרתו, והציור הזה ילווה אותו ואת הקוראות לאורך כל הספר.

מאותה נקודת זמן, קו פרשת המים של חייו, הפיצוץ במוזיאון ומות אמו, נפרשים חייו של תיאו במשך כמעט שני עשורים, כשהוא עובר באחת מחיים מוגנים פחות או יותר לכאוס ההולך וגובר, ככל שהוא מתבגר.

אין כמעט נקודה אחת יציבה בחייו, ועל כן הוא נוטה להאחז בכל מה שנראה לרגע כקבוע, אך מתברר כארעי, כמו כל הנקודות הקודמות. כך המשפחה האומנת שלו, משפחת חברו הטוב ביותר, עד שמגיע מי ש"מגיע" לו יותר, מי שיש לו זכות לגדל את תיאו. החבר-הכי-טוב הבא, שייעלם גם הוא עם הזמן, ויחזור ויעלם שוב.

החיים בצל האובדן הראשון והאובדנים הבאים אחריו, הופכים את תיאו לנער פחות נחמד; מורד, פרוע, אבוד במידה מסוימת. הדבר הקבוע ביותר בחייו הוא הציור, שבשלב מסוים הוכרז כיצירת אמנות גנובה, ובכך הפך לנטל.

מילדות לנעורים, לבגרות. מחיים בטוחים ו(כמעט) נטולי דאגות, לנעורים פרועים, לבגרות אחראית, בערך. ותמיד תלוש, תמיד משתדל, שלא לאבד את הטוב של עכשיו, שעתיד להיות ארעי.

והסיום, המפתיע מעט (ספויילר), משום שלא ציפיתי לאיזשהו סופטוב (אם כי החלק הרומנטי שבנפשי בהחלט קיווה לסופטוב שכזה, כי גיבורים מעונים ומסכנים ראויים לאיזשהו תגמול על כל סבלם). אבל הסוף הוא טוב, באופן יחסי, כמובן, כי החור בנשמה, החסר הזה, לעולם לא יבוא על סיפוקו באמת.

אבל הסוף הזה מעורב בהרבה מאד מלל; גיבוב ארוך (כמה עשרות עמודים) של זרם התודעה של הגיבור החוזר בתשובה, מעבר להרי החושך, אל הסוף המטהר, המטוהר. סיום שעורר בי תהיה – האם הסופרת לא ממש ידעה כיצד לסיים את הספר, ובחרה בוידויו של החוזר בתשובה, וידוי כתוב נפלא, כאמור, אבל מייגע משהו, או שמא (מחשבה מבעיתה כמעט), כל הספר (שמונה מאות ומשהו עמודים) נכתב רק כדי להגיע לקליימקס הזה, שבעיני הוא סוג של אנטי-קליימקס לגמרי.

את דונה טארט הכרתי ב"ההיסטוריה הסודית" שקראתי בנשימה עצורה (ולמרבה המבוכה, אחרי כמה שנים קראתי שוב, ורק לקראת סיומו הבנתי שכבר קראתי אותו פעם). אחר כך קראתי את "הידיד הקטן", ממנו התלהבתי כבר פחות, ועל כן נגשתי בהיסוס מה לספר הזה.  הספר כתוב נפלא, כי היא בהחלט יודעת כתוב, אלא שמשהו היה חסר, אולי עורך שיקצר קצת (או הרבה), אולי משהו בעלילה, אולי.. לא יודעת.

כדאי לקרוא, אבל לא מוכרחים לגמרי.

והציטוטים שהזכרתי לעיל – את אלה מצאתי וחיבבתי במידה מסויימת:

".. כשאת מתגעגת הביתה.. פשוט תרימי את העיניים כי הירח הוא אותו הדבר בכל מקום.." (עמ' 278) (הזכיר לי קצת את קשר הירח שכתב אהוד מנור, הלחינה ושרה קורין אלאל).

".. תחשוב על זה, מה אם כל הפעולות והבחירות שלך, טובות או רעות, לא משנות בכלל לאלוהים? מה אם הכל מתוכנן מראש? .. מה אם הרע שלנו והטעויות שלנו זה מה שקובע את הגורל שלנו ומביא אותנו לטוב? אולי חלק מאיתנו לא יכולים להגיע לשם בדרך אחרת?" (עמ' 810)

".. מיהו שאמר שהצירוף מקרים הוא פשוט הדרך של אלוהים לשמור על אלמוניות?" (עמ' 824)

החוחית – דונה טארט. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 838 עמודים.

The Goldfinch  – Donna Tartt

לרכישה

לרכישה דיגיטלית