הנערה ברשת העכביש – דיוויד לגרקרנץ

הנערה ברשת העכבישאז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים ובזכויות ולא בת זוגו, בגלל עניינים טכניים / חוקיים כשלהם, כשחוסר הצדק מעורר אי-נוחות. אבל אריאנה אמרה שהספר מצוין, ואף "מתעלה על קודמיו"; אז קראתי.

ו- I beg to differ, לגמרי! לא רק שלא מתעלה על הטרילוגיה המקורית, אלא שאלמלא כח האינרציה, כנראה שכלל לא הייתי מסיימת אותו.

לרסון רקח סיפור מסגרת מצוין עם גיבור בצלמו ודמותו, ועל כן יכול היה לרדת לפרטי הפרטים של אישיותו של בלומקוויסט, וכנגדו ברא גיבורה שהיא אשה צעירה ומוזרה (מאד מוזרה), שהמפגש ביניהם מדליק ניצוצות הן סביב עניינים משותפים ועוד יותר סביב אג'נדות משותפות. סיום הספר השלישי בטרילוגיה יכול היה להיות סיום הסיפור כולו. היה בו "קלוז'ור" כמו שצריך, עניינים נפתרו ונסגרו, תעלומות נפתרו, מניעים הוסברו.. אפשר היה להניח להם ולהמשיך הלאה.

אבל היי – יש לנו כאן אווז המטיל ביצי זהב (אז מה אם הוא מת?) למה שלא נמשיך?

אבל הוא אכן מת, האווז, אז נביא לו ממלא מקום. אנו, הקוראות והקוראים, ממילא לא נרגיש.

הוקצבו מספר עמודים (תיכף אגיע לזה) הגיבורים כבר ישנם, נמצא אווז מחליף. אפשר להתחיל במלאכה.

אז זהו שלא. כדי להגיע למספר העמודים (סתם, ניחוש שלי שהיתה איזו הקצבה), מצא הסופר מספר פתרונות – האחד, לספר כל אירוע מכמה נקודות מבט, השני, להעמיק (שלא לומר "לחפור") במניעיהם ואישיותם של הגיבורים וגיבורי המשנה, להוסיף פרטי היסטוריה אישיים, אם צריך או לא צריך ולעבות, לעבות, לעבות.

אז מה נהיה לנו בסוף? סיפור מתח לא רע, עם קצב קצת איטי (בגלל ההרחבות לעיל), האג'נדה לא השתנתה במיוחד. יש לנו מומחי מחשבים, הפעם גם מעבר לים, בסוכנות לבטחון לאומי בארה"ב, יש לנו מומחה מחשבים שבדי שנסע לעבוד בחברה בארה"ב והשאיר אחריו את בנו האוטיסט עם האם השחקנית שהקריירה שלה דועכת. האם מצידה מצאה לה בן זוג חדש, שחקן אלים ושתיין, שגם הקריירה שלו דועכת.

המומחה השבדי חוזר יום אחד במפתיע ולוקח אליו את בנו, ומכאן מתפתחת עלילה שיש בה לא מעט מופרכויות, צירופי מקרים, התחמקות מכדורים הנורים לעברם של אנשים (כן, גם בלומקוויסט מצליח להתחמק, גם ליסבת סלאנדר מצליחה לא להיהרג מכדורים הנורים לעברה). יש לנו כאן רעים-רעים וטובים-טובים (אין הרבה גווני ביניים), יש פאוזות כדי להסביר ולספר מאין באה גיבורה זו או גיבורת משנה אחרת.

וישנו העיתון – המילניום. לגרקרנץ כנראה, בניגוד ללרסון, לא ממש עסק בעיתונות, ולא ממש היה לו זמן לתחקיר עומק, ומכאן שתיאור המערכת והעבודה על העיתון דל ובלתי מספק.

דבר אחד בכל זאת "דגתי" מתוך הספר – מהו סוואנט: "על פי ההערכה המקובלת רק ילד אוטיסט אחד מתוך עשרה מתגלה כבעל כישרון-סוואנט מסוג כלשהו, ולרוב לא מדובר בכישרונות מדהימים כמו אצל איש הגשם, בסרט. יש לנמשל אוטיסטים שמסוגלים לומר באיזה יום בשבוע חל תאריך מסוים בטווח זמן של מאות שנים… אחרים ניחנו בידע אנציקלופדי בתחום מצומצם, כמו לוחות זמנים של אוטובוסים או מספרי טלפון. אחרים היו מסוגלים לחשב בראש מספרים גדולים…

והיתה קבוצה נוספת, נדירה לאין ערוך.. אלה היו הסוואנטים הגאונים, אנשים בעלי כישרונות יוצאי דופן בכל קנה מידה. .." (עמ' 63 – 64)

האם לקרוא? אין סיבה שלא, אם אתם ממש מוכרחים לדעת מה קרה אחרי שהסתיימה הטרילוגיה. אבל ממש ממש לא חובה. בעיני המקור עולה בהרבה על ההמשך.

 

הנערה ברשת העכביש  – דיוויד לגרקרנץ. תרגום: רות שפירא. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות טובה. 465 עמודים.

Det som inte dödar oss – David Lagercrantz

 

לרכישה

לרכישה בדיגיטלי


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *