אפשרות אחת – הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, אוסף גרוטאות אבל לא מפחי אשפה, רק מה שמונח על ידם, או משווקי פשפשים, מדירות שבעליהן מתו, או חיים אך אין להם מושג מהו ערכם של החפצים שבביתם, או בחנותם, אוסף ומוכר לבעלי אוספים שונים ומשונים. יש מי שאוספים ספרים, יש מי שאוספים מזכרות צבאיות, ישנם כל מיני אספנים. הוגו מאתר ומוצא פריטים לאספנים. מראהו כשל חסר בית. גם ריחו, כנראה.

הוגו מגיע לביתה גברת טַחַן, שכנתו, שעה שזו נמצאת במקלחת. ספק מוזמן, ספק הזמין את עצמו. בשיטוטיו בדירה עד שתצא מן המקלחת, פותח וסוגר דלתות של ארונות ומוצא לפתע מין מכשיר שאין הוא מכיר, מכשיר המדמה רעידת אדמה. הוגו, בסקרנותו מפעיל את המכשיר, מסובב כפתור זה או אחר, ואז מתרחשת רעידת האדמה.

הוגו מוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.

אפשרות אחרת – איתמר לוי, זה המאתר ספרים שאנשים אחרים מחפשים ולא מוצאים, זה שיודע לפי תאור העטיפה ושם הגיבור, או פרט כלשהו בעלילה, לזהות איזהו הספר המבוקש, הזכור באופן קלוש ביותר למבקש/ת (רק הטעם, או הריח, או תחושת החמימות הנלווים למחשבה על הספר העלום, אלה דווקא זכורים הרבה יותר), איתמר לוי דנן כותב מחזה – רעידת האדמה של הוגו. הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, המגיע ערב אחד לביתה של שכנתו, מוזמן או מוזמן מטעם עצמו, בעת שהיא מתקלחת, ומפעיל איזה מכשיר מוזר המדמה רעידת אדמה, גורם לרעידת אדמה, ומוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.

אפשרות שלישית – איתמר לוי, זה המאתר ספרים וכו' כותב מחזה – רעידת האדמה של הוגו (נראה כחסר בית, מפעיל מכשיר מוזר המדמה רעידת אדמה, גורם לרעידת אדמה ומוצא עצמו בין ההריסות כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן), ו"מערבב" בין שתי הדמויות, איתמר לוי מזה והוגו מזה, עד שהקורא/ת מוצא/ת עצמו/ה בודק/ת שוב ושוב במי בדיוק מדובר במשפט הזה או הבא אחריו, בהוגו, גיבור המחזה, או באיתמר לוי, הסופר, מאתר הספרים. וקשה אף יותר להפריד ביניהם, משום שהספר כולו כתוב כפסקה אחת ארוכה, בלי הפסקות, בלי פרקים, בלי מעברים נוחים; רגע מספר לוי את זכרונותיו, ובמשפט הבא ממשיך סיפור המחזה. כאן מתלבט הסופר / מחזאי באשר להמשך המחזה, לתפאורה, למוזיקה שתלווה את התמונה, ומיד עובר הסופר לזכרונותיו האישיים, חלקם, כפי שניתן להבין, או לשער לכל הפחות, מומצאים, ושוב חוזר הסיפור אל הוגו, הכלוא בין הריסות, יחד עם יד המבצבצת בינותן, והשיחות שהוא מנהל עם בעלת היד הזו. דרך סיפוריו נגול סיפור חייו, או חלק ממנו לפחות, איך נהיה למה שנהיה, איך הלך ובא, ואהב או לא.

לאט לאט, מתמזגות, במידה מסוימת דמויותיהם של הוגו, גיבור המחזה ואיתמר לוי, הכותב אותו, הן בעיני הקורא/ת, שכבר לא תמיד יכול/ה או מתאמץ/ת להבדיל ביניהם בספר, הן בעיני הכותב: "לילה אחד.. זה הכה בי. אני הוגו. .. רק אז הבנתי שאני, איתמר לוי, שבשלוש השנים האחרונות שאני כותב את 'רעידת האדמה של הוגו', אני חושב ומתנהג כמו הגיבור שהמצאתי בדמיוני. אני אפילו מדבר עם רבקה טחן בדמיוני. כבר באותו בוקר הייתי צריך להבין שאני הוגו. .." (עמ' 98).

אין כאן, בספר הזה איזו עלילה פנטסנטית, סיפור מהפנט התופס את הקורא/ת בקישקעס ולא מרפה. אחרי הכל – מחזה ריאליסטי (כמעט), בעצם כתיבת המחזה והבימוי והעיסוק בו. ועל אף אלה, הספר אינו מרפה לרגע במהלך כל הקריאה. מאתגר, מעורר מחשבה, מרתק.

הספר, כאמור, כתוב ללא פרקים, ללא פסקאות, ללא הפסקות לנשימה, ואז – בעמוד 117 מתרחש הנס: העמוד מסתיים באמצעיתו. בעצם מסתיים הספר. בעמוד הבא מתחיל יומן הכתיבה של הספר הזה, שאיתמר לוי, הסופר ומאתר הספרים, בחר להביא בפנינו הקוראים. הפעם כתיבה נינוחה יותר, לקריאה לפחות. אמנם נשארת ה"קפיצה" הזו מעניין לעניין, אבל לפחות בפסקאות נפרדות, המקלות קצת על העין הקוראת.

היומן, בעצם הערות שהסופר רשם לעצמו במקומות שונים ובזמנים שונים בזמן הכתיבה, או שזכר ורשם מזכרונו, היומן הזה מרתק ממש כמו הספר עליו נכתב.

את הסקירה שלעיל, העוסקת במחזה ובכתיבתו, כתבתי אגב, לפני קריאת החלק ה"יומני" של הספר. החלטה של רגע, אולי כדי שלא לפגום בהתרשמות הראשונית שלי ממנו.

משהו על הצד הטכני – זה קרה לי כבר פעם, שנתקלתי בספר כזה הכתוב כולו כפסקה אחת, בלי פרקים, בלי הפסקה, בלי אוויר לנשימה – "אוסטרליץ" של זבאלד; הכתיבה הזו, הקריאה הזו, מכריחה את הקורא/ת להיות כל הזמן בריכוז, לתת את כל תשומת הלב לספר, בלי הפרעות מן הצד, בלי קריאות ביניים, וגם בלי אפשרות להניח רגע את הספר, לשאוף אוויר, להרגע, להרהר, ולחזור לקרוא. צריך להיות "בתוך" הספר בכל זמן הקריאה, וההנאה אך מתחדדת ומזדקקת.

וטוב שסוף סוף, אחרי הפסקה ארוכה כל כך (עשרים שנה?) חזר איתמר לוי לכתוב.

מומלץ בהחלט.

רעידת האדמה של הוגו – איתמר לוי. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 173 עמודים

לרכישה