טירת הזכוכית – ג'אנט וולס

טירת הזכוכית – ג'אנט וולס

"…שאלתי את עצמי אם כל השריפות קשורות זו לזו, כמו שאבא אמר שכל בני האדם קשורים זה
לזה, אם האש ששרפה אותי ביום שבישלתי נקניקיות קשורה איכשהו לאש שהורדתי עליה את המים בבית השימוש או לאש שהתלקחה בבית
המלון. לא היו לי תשובות לשאלות האלו, אבל ידעתי שאני חיה בעולם שבו בכל רגע עלולה לפרוץ שריפה. זה ידע מן הסוג שגורם
לאדם לעמוד כל הזמן על המשמר.
" (עמ' 45)

שערי בנפשך סיטואציה שכזו: את לבושה במיטב בגדיך, נוסעת במונית לאיזה אירוע מפונפן באיזה מקום בעיר, ובדרך את רואה אשה עטופת
בלויים מחטטת בפח האשפה. את לא מסבה את עינייך (ואת יודעת למה), אלא מתבוננת היטב, ומגלה כי האשה הזו היא אמך.

וזה האירוע הפותח את ספרה של ג'אנט וולס, אשה אמיתית, עתונאית, המתארת את חייה האמיתיים. הסצנה הזו התרחשה בחייה פעם, והיא
הורתה לנהג המונית להסתובב ולקחתה בחזרה לביתה. זו לא היתה הפתעה עבורה, שכן ידעה כי הוריה הם חסרי בית, או פולשים לאיזה
מבנה נטוש (ולכן לא הסבה פניה), אבל המראה המוחשי של מה שידעה היה לה קשה מנשוא באותו רגע.

ג'אנט וולס, שתי אחיותיה ואחיה גדלו במשפחה לא מתפקדת; לא מתפקדת זה סוג של אנדרסטייטמנט לתיאור המשפחה הזו.
האירוע בו האש ששרפה אותה ביום שבו בישלה נקניקיות היה כאשר היתה בת שלוש שנים. ילדה עצמאית ומתפקדת לגמרי, שהיתה רעבה, אז
טיפסה על שרפרף, הניחה סיר על הכיריים, הבעירה אש, והאש אחזה בבגדיה. בת שלוש. היא לא מזכירה כאב, גם כשהיא מספרת על ימיה
בבית החולים והשתלת העור שעברה, והשתלת עור היא עניין מכאיב ביותר, רק דיווח כמעט יבש על איך סוף סוף זכתה לארוחות סדירות
וסדינים נקיים, עד שהוריה החליטו שזה מספיק, ואין שום צורך להמשיך להתפנק כך בבית החולים. ובכלל צריך להמשיך בחיים הרגילים.
אז אביה הבריח אותה החוצה.

ואת תוהה – איפה היו רשויות הרווחה? לאורך כל הספר כמעט, איפה הם היו? איפה היו המורים? האם אין חובת דיווח על ילדים בהזנחה,
רעבים תמידית, לבושים בלויי סחבות, חורים בבגדיהם ובנעליהם, מתגוררים בבתים הכי מתפוררים, אלה שלא תמיד יש בהם מים זורמים
וקירות יציבים, שלא לדבר על הגג. ילדים שבחורף קר להם, תמיד, משום שאין הסקה בביתם. ילדים שאינם מתרחצים אלא אחת לשבוע או
שבועיים. ילדים חכמים, מאד חכמים. בניגוד להזנחה הפיזית זכו הילדים להשכלה רחבה והקניית ידע נרחב על ידי הוריהם. נשמות
חופשיות שכמותם, ההורים, שלא ראו שום חובה בדאגה לשלומם הפיזי של ילדיהם.

וההורים – האב בעל ידי זהב. יכול היה לזכות בכל עבודה המחייבת תבונת כפיים, וחכם (כבר אמרתי), מאד חכם, בעל ידע נרחב ביותר
בכל מיני תחומים, איש אשכולות ממש. אלכוהוליסט, מכור לטיפה המרה לגמרי. ולאלכוהול נילווית אלימות מוסווית או גלויה, בדרך כלל
כלפי האם, ולכל אלה נילוות הצדקות מהצדקות שונות, בעיקר בפני עצמו. ולמרות זאת היא אוהבת אותו, ג'אנט, המספרת. היא הילדה
הקרובה אליו ביותר.

האם – ציירת, בעיני עצמה לפחות, לא שהיא ממש מוכרת ציורים, אבל היא מוכרחה לצייר, וחלק מן הכספים, אם כבר יש קצת, מוצאים על
בדים וצבעים. גם אם הילדים רעבים. ממש רעבים.

עם העוני באים גם הנדודים, הפינוי מבתים עקב אי תשלום שכר דירה, הנסיעות הארוכות, ושוב להתמקם במקום לא מוכר, באיזו עיירה
נידחת בה הם מתחרים על דרגות העוני. אין באמת שירותי רווחה, החינוך הוא משהו בגדר ההגדרה, אך לא תמיד למעשה, כאשר המורים הם
פשוט אלה שלא הצליחו להגיע למקומות טובים קצת יותר.

ומלחמת הקיום מול הילדים בערים החדשות, ושוב נדודים, ושוב רעב וקור, ומלחמות קיום, וחוזר חלילה.

מתישהו היא תצא מזה, תגיע לניו יורק, תגיע למשהו בחייה, ותאבק בהוריה שמושכים אותה, כל הזמן לאחור.

הספר הזה הגיע אלי לפני זמן מה, ולא הייתי מגיעה לקרוא בו אלמלא חברה אחת, קולגה למקהלה שאני מזמרת בה, שאמרה שאני מוכרחה.

ואלמלא הפרוייקט של ורד, זה שבגינו צריך מדי פעם לקרוא ספר שכבר נמצא על המדפים זמן מה.

אני לא בטוחה ש"מוכרחה" היא המלה הנכונה; צריך לעבור קצת זמן עד שאדע מה נשאר לי מן הספר הזה, אם בכלל. יש בו השרדות אמיתית,
לא זו מן הטלוויזיה, ותאור חיים שאינם קלים כלל וכלל. אין זה ספר מופת, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה.

טירת הזכוכית – ג'אנט וולס. תרגום: דורית בריל-פולק. הוצאת מודן. 320 עמודים.

The Glass Castle – Jeannette Walls

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים