המרוקאים – דניאל בן סימון

המרוקאיםבחיים, כמו בהסטוריה, אין "מה היה קורה אילו..". ובכל זאת, החל מתחילת ספרו של בן-סימון לא מרפה המחשבה – מה היה קורה אילו? מה היה קורה אילו, במקום לעלות למדינת ישראל, היה ממשיך בן-סימון בדרך שהותוותה לו על ידי מוריו בבית הספר במרוקו, מסיים את התיכון ומהגר לצרפת? האם היה הופך שם לעיתונאי ואינטלקטואל מבוקש שאת דבריו שותים בצמא כל הפרנקופילים? והיה מגיע מדי קיץ לבקר כאן בלבנט, קונה אולי דירה באחד ממגדלי היוקרה, כזו שעומדת ריקה מרבית ימי השנה.

או, מה היה קורה אילו לא היה נשלח לפנימייה מלכתחילה, אלא גדל בבית עם הוריו?

או, מה היה קורה אילו לכשעלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, היה נשלח לפנימייה חילונית או אפילו לקיבוץ?

אבל כל אלה לא קרו, ובחיים, כאמור, אין מה היה קורה אילו..

שניים או אפילו שלושה סיפורים יש בספר הזה, שלעתים משתלבים זה בזה, לעתים קצת פחות, ובין כולם מופיע כותב הספר – דניאל בן-סימון.

ישנו הסיפור האישי, זה המעניין והמרתק ביותר מכל הסיפורים שבספר הזה, לטעמי; זה הנוגע ללב מכולם; זה שממנו לבדו ניתן היה לכתוב ספר שלם, בלי ה"מסביב", החברה, הסיפור הפוליטי המקומי. מספר פעמים בחייו נעקר בן-סימון מחייו, ובכל פעם היה עליו "להמציא" עצמו מחדש, להסתגל לסביבה אחרת, להלחם מלחמות אחרות. בגיל אחת עשרה נשלח לפנימייה, בגיל שש עשרה נשלח, יחד עם אח ואחות נוספים לישראל, כאן נמצאו כבר שלושה אחים אחרים. כל הששה, אגב נשלחו, כל אחד למקום אחר, במסגרת חלוקת ה"שלל" שבעליית הנוער.

"לא פעם הרגשתי שאחיי ואני הופקרנו בידי הוריי ושילמנו על כך מחיר כבד. אדם שהורחק ממשפחתו חש כאילו התייתם על אף שהוריו עודם בחיים. המרחק, הריחוק והניתו יצרו סוג של יתמות. במיוחד חשתי שכבר בגיל צעיר רבצה על כתפיי האחריות על חיי. מגיל אחת עשרה אני שוהה בפנימיות והתפתח בי חוש של שרידוּת שיצר בי את הצורך לדאוג לעצמי, לחיות בכוחות עצמי." (עמ' 90)

רק שנים לאחר מכן הגיעו הוריו לכאן, יחד עם שאר המשפחה, ונשלחו לקריות, לשיכוני עולים. איחוד (או שמא – איחוי) המשפחה בין הבאים קודם לבאים מאוחר יותר כבר לא באמת היה אפשרי; כולם כבר רחקו אלה מאלה.

וישנו הסיפור הכללי, זה של המרוקאים, על שמם נקרא הספר הזה. הגירתם של יהודי מרוקו לישראל. גלי ההגירה השונים, המוצאים השונים, הקבוצות השונות. היכולת להשתלב בכור ההיתוך הזה שנקרא "מדינת ישראל", תוך שהוכרחו, בחלקם לוותר על סממנים מן הבית. ממש כמו בן-סימון שהוכרח לוותר על החיים בבית חילוני, עם נגיעות של מסורת, ונשלח לפנימייה דתית, משום שבישראל החלוקה דיכוטומית – או שאתה חילוני או שאתה דתי, אין באמצע. יחס החברה הקולטת, יחס שהדיו נשמעים עד היום. ההתנגשות שהולידה בסופו של דבר את ההתחרדות של חלק מן החברה המרוקאית – הולדת ש"ס. היחס שיש לו חלק נכבד בהקצנה הפוליטית. סיפורם של הקיפוח האמיתי וזה שניתן ליחסו לתחושת קיפוח, שלעתים אין מאחוריה דבר, אלא הדי-הדיה של הדרה בתקופה מוקדמת יותר.

כן, גם כאן יש – מה היה קורה אילו? אילו לא נאלצו לוותר על דרך האמצע, שבין דת לחילוניות, ויכולים היו לשמור על מסורתם, כפי שהביאו עמם? אילו לא נשלחו לריכוזי עולים, אלא מפוזרים בקהילות שונות?

וגם כאן, אין תשובה, משום שאין בהסטוריה מה היה קורה אילו?

וישנו סיפור ההשתלבות הפרטית של בן-סימון בחברה ההגמונית, השתלבות שלעולם מלוּוה בהתרחקות והרחקה, מבט מבחוץ (שלו), פטרנליזם מסוים מן הצד ההגמוני / ממסדי. תמיד תחושת האני ואתם, אתה ואנחנו.

 

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" כתב פעם שאול טשרניחובסקי; ומהי תבנית נוף מולדתו של מי שנעקר ממולדתו טרם הספיק לספוג אותה אל תוכו, ונעקר שוב ושוב מחייו? מה יהא ממנו?

הסיפור המרתק ביותר בעיני, כאמור, הוא הסיפור האישי, שמתישהו לאורך הספר מתרחק ממנו בן-סימון, כאילו חשף כבר יותר מדי, ופחד לחשוף עוד.

גם ה"חשבון" שהוא עורך עם המרוקאים, בעיקר אלה שפנו לדרך החרדית, הקימו את ש"ס, אלה ששימרו ואף האדירו את תעשיית הקדושים והמקובלים והקמעות, אלה שחיזקו את ההפרדה וההקצנה, גם החשבון עם אלה מעודן, מעודן מדי, כאילו כדי לא לפגוע.

לעתים נדמה לי כי חסרה יד מכוונת של העורכת (דליה טסלר) או שהכותב התעקש, ולא הניח; ובכל אופן, העריכה אינה מספקת, לטעמי.

אף הסיום אינו שלם, אין בו Closure; אולי משום שאלה החיים עצמם, שעדיין נמשכים, אולי משום שיש בו בכותב, איזו תקווה לשינוי, לתיקון, לחזרה.

אולי.

ועל אף אלה הספר מומלץ עד מאד, כתמונת מצב אישית וכללית וציבורית.

 

המרוקאים – דניאל בן סימון. הוצאת כרמל. 223 עמודים.

 

לרכישה


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *