אשה בורחת מבשורה – דוד גרוסמן

אשה בורחת מבשורהקודם כל – תודה לבתי הבכורה, שאלמלא "דחפה" לי את הספר ליד, ככל הנראה היה עובר עוד הרבה זמן עד אשר הייתי קוראת בו, אם בכלל.

ואיך להתחיל? איך להתחיל לכתוב בקורת על ספר רב דפים שכזה, שכולו "אנחנו"? איך כותבים בקורת עלינו?

 כי כזהו "אשה בורחת מבשורה" – אנחנו; אנחנו אורה ואברם ואילן, ואדם ועופר הם הילדים שלנו, שאנחנו שולחים לצבא ומפסיקים לישון בלילה, עד שיחזרו

 בתקוה שיחזרו

 בתפילה שיחזרו

 ובלב בשקט, ותיכף "מבריחים" את המחשבה הנוראה, מתכוננים ל"איך נקבל את האנשים שיגיעו מיחידת הנפגעים" (אסור לחשוב על כך בשום אופן, אבל המחשבות מתגנבות מעצמן)

 ואולי להתחיל מאורה, שבחרה להיות "סרבנית בשורה"; קודם אטמה את ביתה : "הדלת. החלק התחתון שלה. ארבעה סורגים קצרים וזכוכית מט עבה, שקופה-למחצה. ממדפסת המחשב היא מוציאה שלושה גיליונות ניר A4 ומדביקה על הזכוכית. ככה לא תראה גם את הנעלים הצבאיות שלהם."

 (ונזכרתי באשה אחת, שקראתי פעם איך, כשכבר כולם ידעו שקרה משהו נורא, באה הביתה והלכה להתרחץ,  ואמרה לאישה: "עכשיו הם יכולים לבוא, אני מוכנה"… והם באו)

 אבל ההשארות בבית והציפיה ל"הם" שיגיעו עם הבשורה, ההשארות הזו הופכת לכאילו מחשבה שתגשים את עצמה, ואורה בוחרת לברוח; היא לא תהיה שם כשהם יבואו, היא לא תענה לטלפון, אף אחד לא ידע איפה היא, ואם הבשורה אינה יכולה להשיג אותה, לא תהיה בשורה!

 ואולי להתחיל קודם לכן, במשולש הילדי / נערי של אורה ואברם ואילן, שלושה בני נוער המאושפזים באיזשהו בידוד בבית החולים בירושלים, כשבחוץ מתחוללת מלחמה שההתכוננות לה היתה ל"חורבן בית"… שני נערים ונערה שהבידוד מן העולם החיצון הופך את הקשר ביניהם לעמוק ומשמעותי וחשוב ביותר בחייהם.

 ואולי – ב"איך הוא יודע?" איך הוא יודע הסופר אילו התכווצויות מתחוללות ברחמה של אשה כאשר היא חרדה לשלומו של פרי בטנה.. איך הוא יודע לתאר את תחושת העלבון המסוימת של האם שעולמם (או לפחות חלק ממנו) של ילדיה נסגר בפניה…

 ואולי דוקא בדברים הקטנים / גדולים המקבלים משמעות מתוך הקריאה – כמו שמות הגבורים: אורה ואילן ואברם ואדם – כולם ב- א', רק עופר מתחיל באות אחרת…

 ועל כל אלה – השימוש המופלא בשפה העברית – כזה שמשחק איתה, ואוהב אותה, מוסיף לה המצאות פרטיות, ".. איזה מזל שלכל אלה יש צלילים מתאימים בעברית, היא צוחקת, לך תתאר קולות כאלה באנגלית או באיטלקית, ואולי רק בעברית אפשר לבטא אותם בדיוק? את מתכוונת שהשבילים פה מדברים עברית? .. ששפה מארץ תצמח? וכבר הוא ממציא לה איך מלים נבטו פה פעם מן העבר, רמשו מסדקי אדמה שחונה ומחורצת, איך פקעו מתוך חרון החמסינים עם חרולים ודרדרים וחרדלים, איך ניתרו כמו חגבים וחרגולים".

(האמת, נראה לי שלמתרגמים לשפות אחרות צפוי כאן מאבק קשה עד בלתי אפשרי)

 הספר הזה הוא עלינו, שחיים כאן בין מלחמות, שהבטיחו לנו כשהיינו קטנים ובתורנו הבטחנו לילדינו (ולעצמינו) ש"עד שתגדל כבר לא יהיו כאן מלחמות ולא נצטרך צבא"; עלינו האמהות שרושפות זעם על המיילדת שבהוולד לנו בן אומרת: הנה נולד עוד חייל; עלינו ההורים המשביעים ונודרים – שרק יחזור הביתה בשלום:

"עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא?

"משהו שיוונים עתיקים היו נענשים עליו" (לא זוכרת באיזה הקשר אמרת).  … וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף-פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים.

פשוט לחיות חיים פרטיים ושקטים. …

וככה באמת היינו.

עשרים שנה.

עשרים שנים טובות.

עד שנלכדנו."

 אחת המבקרות קראה לו "ספר מכונן", אני חושבת שימים יוכיחו שהיא צדקה.

אשה בורחת מבשורה – דוד גרוסמן. הוצאת: הספריה החדשה (633 עמודים)

(פורסם ב- 8.5.2008 בפורום הספרים של YNET)

מומלץ ביותר.

אלה יווניה קוראת ספרים