"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

שתי חברות שחייהן שלובים האחת בשל השנייה, ובחייהם של האנשים האחרים בשכונה.

ההתבגרות המוקדמת המחויבת בשכונה שכזו, שבה הכל גלוי וידוע, ונסתר. שבה נערות יפות מחוזרות תדיר, על ידי נערים בגילן, ונערים מבוגרים מעט יותר, שלא לדבר על אנשים שחצו כבר את גילאי העשרים, והשלושים, והארבעים. והאבות של אותם נערים. הידיעה האינסטינקטיבית של כל ילדה ונערה באשר היא, לא להגיב, לא להשיב מבט, לא לענות. כך בנאפולי ובכל מקום אחר, ובמדינות אחרות ומקומות מרוחקים גם:

".. ברחוב היו הגברים שעל פניהם חלפנו נועצים מבטים בכולנו, יפות, נחמדות, מכוערות, ולאו דווקא הצעירים, אלא יותר הגברים הבשלים. כך קרה בשכונה שלנו, וגם מחוצה לה; ואדה, וכרמלה, ואני-עצמי.. למדנו להשפיל את המבט באופן אינסטינקטיבי ולהעמיד פנים שאיננו שומעות את הגסויות שפלטו לעברנו, ולהמשיך ללכת. אבל לִילָה לא. .."

לילה היתה מיוחדת במינה. חכמה, ועקשנית, ויפה, כך נראה שיופיה בלט למרחוק, יופי כזה שאינו ידוע לבעליו. ולא הבינה, או שהבינה ונהגה אחרת מחברותיה, ובלטה אף בכך. ועתה היא מתחתנת. הראשונה מכולן. לאחר ש"כופפה" כמעט לחלוטין את רצון כולם במשפחה, דחתה את המחזר העשיר (יחסית) האחד, לטובת מחזר אחר, אף הוא יכול להוציאה מן השכונה העניה ולקנות לה חפצים ככל שתאבה.

אבל עד אז, עד גיל שש עשרה, עד שיבוא המאורע החותך גורלות ומפריד חברות, עד אז מתארת פרנטה לקוראת את חיי היומיום וההרפתקאות מהן עשויים החיים עצמם, בשכונה נידחת בנאפולי.

"היינו בנות שתים-עשרה, אבל התהלכנו לאורך הרחובות הלוהטים של השכונה, בֵּינות לאבק ולזבובים שהעלו המשאיות הישנות שחלפו, כמו שתי זקנות שעושות את חשבון חייהן מלאי האכזבות ואוחזות בחוזקה זו בזו. איש לא הבין אותנו,  רק שתינו – כך חשבנו – מבינות אותנו."

הספר נפתח בהעלמה הלא מובן ולא מוסבר של לינה. פתאום בגיל 66 איננה, לא היא, לא חפציה, אפילו תמונותיה נגזרו מן האלבום.

וזוהי ההבטחה (כך אני מקווה) לרביעי בסדרת הרומנים הנאפוליטניים של פראנטה, שרק שניים מהם תורגמו לעברית עד כה, וזהו הראשון שבהם, שיכיל את הסיפור והסיבה להעלמות הזו.

אבל עד אז צפוי לי מסע מענג בכתיבתה המופלאה של פרנטה, שאינה טורחת להתגלות לעולם ולספר מי היא באמת, ואין לנו אלא להתבסס על ספריה, כדי לנסות ולנחש מיהי.

הספר הבא בסדרה – הסיפור של שם-המשפחה החדש – כבר ממתין לי.

ומובטח לי ספר מרתק ומרהיב.

כי אלנה פרנטה

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנה פֶרַנטֶה. תרגום: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה. 342 עמודים

L'amica geniale – Elena Ferrante

(הערה לגבי מראי מקום: הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, ועל כן אין מספרי עמודים לצד הציטטות המובאות כאן; הציטטות אף אינן מובאות בסדר כפי שהן מופיעות בספר)

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי