המקום הכי טוב בעולם – איילת צברי

עטיפה_-_המקום_הכי_טוב_בעולם(2)ספר סיפורים. וכמו כל ספר סיפורים צריך לדייק. אין מרחב גדול כדי למשוך אליו עלילות משנה, או להאריך באיזה עניין, והכל צריך להיות מהודק ומדויק. זו אמנות גדולה מאד לדעת לספר סיפור קצר.

ואיילת צברי יודעת.

היא יודעת לקחת רגע בזמן ולהפוך אותו לסיפור חיים, או לפחות לסיפור תקופה. היא יודעת לפתוח לקורא/ת עולם, שנמצא ממש כאן ממול, או מעבר לרחוב, או בעיר הסמוכה, ולגלות לנו פינות נסתרות, על המראות והקולות, והריחות, והאור המסמא או משחקי האור והצל של השמש.

והיא יודעת לקחת אותנו אל מעבר לאוקיינוס, אל קנדה (שם היא חיה) ולפתוח לנו חלון אל עולמם של מהגרים (או, בעצם, בעיקר מהגרות) מכאן. כאלה שדוברים את שפתנו, והיא כבר בניגון אחר, ויש בהם נינוחות אחרת, ומחשבות אחרות, ומנהגים אחרים.

או להודוּ. כי גם לשם היא לוקחת אותנו.

המקום הכי טוב בעולם הוא קולומביה הבריטית, או ירושלים. תלוי מי הדוברת. נעמי, האחות הבכורה, או תמר הצעירה, שאף פעם לא ישבה במקום אחד, עד שהגיעה לקולומביה הבריטית, ולאחר ביקור בירושלים הבינה שהיא צריכה כבר להחליט על מקום אחד שהוא בית; ובחרה בגלות. כך בסיפור "המקום הכי טוב בעולם", החותם את הספר ושנתן לו את שמו. שתי אחיות נפגשות אחרי שנים שלא בילו זמן יחד, שנים שהמרחק רק הגביר, כמו תיבת תהודה, את המרחק שביניהן. ועכשיו הן צריכות, או רוצות, לגשר במשהו על הפער הזה, לחזור אחורה. אבל אי אפשר. אפשר רק קצת, ושבריר, וזכרון. ובכל זאת.

וכך נראו השיכונים של פעם, וכנראה גם של היום בחלק מן המקומות, אלה שעדיין לא עברו "פינוי-בינוי" או כל תכנית ג'נטריפיקציה אחרת:

.. בית הדירות – מבנה ארוך, מצהיב, ולו שלוש קומות ושלוש כניסות וכביסה תלויה בין החלונות – נמצא מול דוכן פלאפל שמדיף צחנה של שמן וחומוס ושום ועשן סיגריות. בלילות, כשהאוויר עסיסי ופנסי הרחוב צובעים הכול בצבע חמים וסלחני, יושבים על המרפסות הקטנות גברים כרסתניים ונשים ששערן צבוע בחינה, מפצחים גרעינים ויורקים את הקליפות אל פרחי החצוצרה האדומים של שיחי ההיביסקוס. מבעד לחלונות הפתוחים של הבניינים בבלוק יכולה לילי לשמוע טלוויזיות רועמות וכלים מקרקשים, ילדים בוכים וזוגות רבים ועושים סקס. בני עשְרה יושבים על הברזלים שלפני הבניין, מעשנים וצוחקים. לפעמים הם מביאים נרגילות ומניחים אותן על המדרכה, וריח טבע התפוחים ממתיק את אוויר הלילה." (עמ' 32 – 33), בתוך "תגידי עוד פעם, תגידי משהו" – מפגש של שתי נערות, מהגרות, האחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, השניה, בתה של ישראלית שהיגרה פעם ומתה בקנדה, ובתה מהגרת לארץ, לשכונה בפאתי פתח תקווה, למשפחת האם. והקשיים של גיל הנעורים, הגיל בו כל עניין מקבל מימדים מיתיים כמעט: האהבות הראשונות, הסכסוכים הקטנים בבית הספר, המעמד החברתי, נמהלים בקשיי ההגירה וביכולת ההתערות בחברה הקיימת.

מלחמת המפרץ (הראשונה) היא הרקע לסיפור אחר, סיפורו שלאורי, שאמו מאושפזת ולא רוצה שיבקר אותה בבית החולים, ואביו מגדל אותו ושומר על השגרה כמיטב יכולתו. יסמין, האחות הגדולה, מהגרת ולא שייכת לשומקום מגיעה בחזרה לארץ, לזמן מסוים, עם תחילת עונת "נחש צפע". האחות הגדולה, שתמיד היתה קרובה אליו, ואחר כך ברחה לקצווי תבל, שבה להיות עמם, עמו, כדי שלא יהיה לבדו, כי מלחמות יש להן נטייה לקרב רחוקים. אורי כתב פעם שירים, ובכלל יש לו נשמה פיוטית, והיא מנסה לשכנע אותו לחזור לכתוב, וכמו הד רחוק לכל מיני עניינים אקטואליים, הנשמעים עכשיו, יותר מעשרים שנים לאחר אותה מלחמה –

"הוא משך בכתפיו. 'שירה זה לא בדיוק עתיד. במיוחד לא למישהו כמוני.'

'מה זאת אומרת מישהו כמוך?'

'מזרחי'. אמר. " (עמ' 91)

(הספרות, כנראה, היא על-זמנית.)

גיבורת הסיפור "מטוסי קרב" יתומה מאביה, שמת מ"סתם מחלה", ומאז אמה מכונסת בעצמה. יש לה חברה טובה אחת, אורלי, שאבא שלה טייס, ויש להן חברה בבית הספר – מירב, שאבא שלה נהרג במלחמה, ועל כן נחשב גיבור, וכל הכתה הלכה לבקר אצלה, יש לו מקום מיוחד בבית הקברות, יש לה קיטנה של יתומי צה"ל וקצבה חודשית, וכל מיני פעילויות תרבותיות שהצבא מסבסד או מממן; "הלוואי שאבא שלי היה מת בצבא ולא בבית חולים. לאנשים שמתו מלב חלש אין יום זיכרון." (עמ' 219)

ויותר מכולן נגעה ללבי רוזלין גיבורת "בלתי נראית", מטפלת מן הפיליפינים שרשיון העבודה שלה פג תוקפו, והיא ממשיכה לטפל בסבתא בראש העין, בשכונה צדדית, שמשטרת ההגירה או סתם משטרה לא מגיעה לשם. והיא בעיקר צריכה להזהר בימי השוק,  או בימי ראשון, כשיש לה יום חופשי והיא יכולה לנסוע העירה לבלות עם חברותיה. הקשר המיוחד שנוצר בין רוזלין לסבתא, ובינן לבין חברו של הנכד, אילן, בחור בשם יניב שבא להתגורר בצריף שבחצר של סבתא.

וישנם עוד, סיפורים וגיבורות, וגיבורי משנה. וכולם נוגעים ללב בדרך זו או אחרת.

מומלץ ביותר.

 

המקום הכי טוב בעולם– איילת צברי. תרגום: ברוריה בן-ברוך. הוצאת: עם עובד. 253 עמודים

The Best Place on Earth – Ayelet Tsabari

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

אלה יווניה קוראת ספרים