לפני הכל ואחרי הכל – ספר מומלץ ביותר. קלודל מצליח, במשפטים קצרים, כמעט יבשים, לפרוש את כל אימי קורותיו של גיבור הספר ושל גיבור הדוח שלו, של הכפר השלו והשקט, המרוחק מכל, המסוגר, הפסטורלי כמעט, כמעט כי האימה שבפנים אינה שונה מן האימה שבחוץ, אלא רק נפרדת ממנה, עד שהן נפגשות ומתערבבות, ואין יותר הבדל בין האימה שבחוץ לאימה שבפנים.. של המלחמה האיומה והנוראה ההיא, שאינו קורא לה בשם, אבל אנחנו יודעים שהיא מכוּנה "מלחמת העולם השניה".

"הטילו עלי משימה שהיא הרבה מעבר ליכולת שלי ולתבונה שלי. אני לא עורך דין. אני לא שוטר. אני לא מספר סיפורים. הרי הסיפור הזה, אם מישהו יקרא אותו אי פעם, הוא ההוכחה לכך: אני כץ כל הזמן קדימה, קופץ מעל משוכות הזמן, מאבד כיוון, משתיק שלא במתכוון את מה שאולי חשוב." (עמ' 99 – 100)

ברודק חזר מן המלחמה. לאחר שנחשב כמת, ושמו אף נחקק על לוח הזכרון בכפר, חזר מן המקום שאין חוזרים ממנו.

ברודק חזר מן המלחמה ויש לו איזה תפקיד רשמי המחייב משלוח דוחות על הצמחיה ועל מצב הקרקעות והמים, והדוחות האלה שהוא שולח מפרנסים איכשהו את המשפחה הקטנה שלו.

ועכשיו התבקש לכתוב דוח אחר; דוח שיתאר את מותו של איש אחד, זר, שהגיע לכפר והגעתו הפרה את השלווה שהיתה בו, בכפר. ועכשיו הוא מת. וברודק, שכותב דוחות, מתבקש לכתוב גם את הדוח הזה. על ידי בני הכפר התבקש. על ידי ראש הכפר.

"אנחנו לא מעלים על דעתנו עד כמה החיים שלנו תלויים בדברים של מה בכך – חתיכת חמאה, שביל שנטשנו לטובת שביל אחר, צל שאנו עוקבים אחריו או בורחים ממנו, שַחרוּר שבחרנו להרוג בכדור עופרת או להניח לו לנפשו." (עמ' 14)

ברודק שחזר מן המלחמה, ונתבקש לכתוב דוח, היה בעצם גם הוא מעין זר בכפר. פעם הגיע אליו, כשהיה ילד, עם פֶדורִין הזקנה, שאספה אותו מהריסות ביתו כשהיה ילד. אין הוא זוכר הרבה מן הבית שהיה לו לפני פדורין הזקנה. אין הוא זוכר הרבה, אבל הדוח שהוא כותב, על מותו של הזר החדש, מלוּוה בכתיבת דוח נוסף, דוח שהוא כותב לעצמו, על חייו שלו.

ודרך הדוח הזה, הפרטי, נכתב סיפור חייו של אדם שלעולם היה זר ולעולם יהיה זר, ואיכשהו הצליח להשתלב, עד שכבר לא, וחזר והשתלב.

"… אי אפשר לתת פקודות לזיכרון. אפשר רק להרדים אותו קצת לפעמים." (עמ' 103)

ברודק שחזר מן המלחמה אל אֶמֶליה, אהובתו. אל בתו הקטנה. ברודק שחזר מן המלחמה אדם אחר. מי שנחשב למת, ושמו נחרט על האנדרטה המקומית, ועכשיו נמחק, חזר מן המחנות ההם שאיכשהו שרד, אולי משום שבחר שלא להתריס ולא להלחם, אלא למחול על כבודו, ולמחול על צלמו, ולהיות מה שרצו שוביו, ולא להיות. רק לשרוד.

ואמליה אף היא היתה לאחרת.

והוא אוהב אותה מאד.

ותמיד יאהב.

".. והמוות אף פעם אינו קשה. הוא אינו תובע לא גיבורים ולא עבדים. הוא אוכל מה שנותנים לו." (עמ 107)

ברודק שחזר מן המלחמה, שאיכשהו הצליח לא למות, למרות שהמוות עמד מולו בכל יום, מן היום שנלקח מן הכפר, ואולי אף קודם לכן, עת החלו המהומות שהקדימו את המלחמה, ומי שהיה ברחוב יכול היה למות בעל כרחו. אבל ברודק הצליח שלא למות ולחזור לכפר. ואחר כך במחנה ובמסע אליו הצליח לא למות, בכל יום מחדש. ובכל יום מחדש צריך היה שלא לחשוב יותר מדי, כי מי שחושב עשוי לבחור במוות בעצמו.

"אני בחרתי לחיות, והעונש שלי הוא חיי. כך אני רואה את הדברים. העונש שלי הוא כל הייסורים שהתייסרתי מאז." (עמ' 260)

ברודק שחזר מן המלחמה, והוא איש אחר, וגם האנשים בכפר אינם אותם אנשים. חלקם לפחות. אלה שנשארו אבדו משהו מאנושיותם, או שמא, אם מגיע איוּם חיצוני, כולם מאבדים משהו מאנושיותם. איוּם כמו כח זר שנכנס לכפר, או תקנות חדשות וחוקים חדשים. לאט לאט אנשים מסתגרים, לא רוצים להסתבך, לא רוצים לבלוט. מורידים את הראש עד יעבור זעם, ואם לא יעבור, לפחות שלא ירגישו בקיומם.

ואפשר להתרגל להכל, אם רק עוצמים עיניים חזק מספיק.

ברודק חזר מן המלחמה, ויש מי שלא חזר, והחיים חזרו איכשהו למסלולם, ככל שניתן היה להחזיר חיים למסלולם, כשהאנשים החיים השתנו קצת, או הרבה, והמתים מתים.

ואז הגיע האיש הזר, שכל אורחותיו מוזרות, ואין הם מבינים אותו, ואין הוא מסביר כי אין הוא חש צורך להסביר. והוא שותק. ולאט לאט הופכת מוזרותו למאיימת יותר ויותר.

"אנו חוששים ממי ששותק. ממי שאינו אומר כלום. ממי שמתבונן ואינו אומר כלום. איך נדע מה חושב מי שאינו מוציא מילה מפיו?" (עמ' 225)

עד שיום אחד, הפכה הזרוּת כל כך מאיימת, שצריך היה לסלק אותה. וכל האמצעים כשרים.

וברודק שחזר מן המלחמה, וידע לכתוב דוחות, נקרא לכתוב את הדוח על מותו של הזר. שאיש לא ידע מאין בא, שאיש לא ידע מיהו, ואחרי שמת, אחרי שנרצח, איש גם לא ידע.

וכל הספר הזה הוא הדוח של ברודק. הדוח על מותו של האיש, והדוח האישי על קורותיו, וקורותיו של הכפר הזה הנידח, שניסה להיות מנותק מן העולם, ולא באמת הצליח.

"אבל כאן, בעולם הזה, מוטב לא להיות צודק. כי מי שצודק נאלץ תמיד לשלם על כך ביוקר." (עמ' 241)

קלודל, בכתיבה מינימליסטית משהו, מצליח להעביר את כל האימה, וכל התוהוּ, גם מבלי לנקוב בפרטים לאשורם. אין הוא אומר איזו מלחמה זו, אין הוא נוקב במוצאם של אנשים, אין הוא מספר על אלה מחנות מדובר. הכל במשתמע.

אפילו השפה בה הוא משתמש, כאילו ניב מקומי של הכפר, ישנן מלים שנשמעות כמו גרמנית אבל הן לא באמת.

וכאן המקום לציין את תרגומו הנפלא של שי סנדיק, שבחר להשאיר את המלים בניב המקומי, הכמו גרמני, בתעתיקן המקורי, ואף על פי כן משמעותן ברורה לגמרי, לאורך כל הספר.

ועוד מובאה אחת מן הספר הזה:

"הקדושה היא דבר מוזר מאוד. כשפוגשים בה, חושבים שהיא משהו אחר, משהו אחר לגמרי – אדישות, לגלוג, תחבלנות, קרירות, חוצפה או בוז. ואז טועים, ומתעצבנים. ועושים את הגרוע מכול. זו כנראה הסיבה שקדושים תמיד הופכים לקדושים מעונים." (עמ' 44)

מומלץ ביותר.

ובנוסף – כדאי מאד לקרוא את המלצתה של אסתי סגל המשולבת בראיון עם פיליפ קלודל.

הדוח של ברודֶק – פיליפ קלודֶל. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 276 עמודים

Le rapport de Brodeck – Philippe Claudel

לרכישה