"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)

את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.

אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.

החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים,  עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.

ונותרו זרים לתמיד.

ואולי זה סוד קסמו של הספר הזה – החיים "סתם", שאם רק יודעים איך לספר עליהם, ושולה מודן, כך מסתבר, יודעת גם יודעת, הופכים למרתקים ומעניינים לא פחות מספרי הרפתקאות.

החיים "סתם" כשמשתדלים לחיותם "כמו שצריך",  חיים ההופכים ל"על-יד" ו"בערך" עם כל המגבלות המוטלות על כל אחת ואחד.

 "… תמיד אמרו על אמא שלך שהיא ילדה טובה. לומדת, קוראת, מנגנת, מסודרת, ילדה טובה. היום אני יודעת שילדה טובה היא צל של הסביבה שלה, היא לא היא." (עמ' 321).

רֶבּ יענק'ל ואשתו רחל נשאו בנישואי שידוך והגרו לתל אביב, תוך שהיא משאירה אחריה חיי עושר (יחסי) נעימים, מלאי תרבות ואמנות, והופכת אט אט לאשה קשה, שכל עולמה מרוכז סביב המטבח והבית והפרנסה, והילדים שרק יגדלו לתרבות טובה, שלא יהיו מושא לרכילות השכנים, שלא יצאו לתרבות רעה. ורק לפעמים מתגנבת ללבה המחשבה מה היו יכולים להיות חייה, לו נשארה "שם", וכמה חסרה לה התרבות, ואיך ילדיה מורידים אותה ביגון שאולה (חלקם לפחות).

שלושה ילדים יש להם – רבקה, הגדלה להיות העתק של אמה, מוט'ל שהוא פרא אדם, וחיה'לה, בת הזקונים, המחפשת מוצא מן הגורל שנראה מיועד לה.

ויש סביבם גיבורי משנה וגיבורות משנה נוספים: שרה (במלרע, כך היא מתעקשת) הנלחמת בעצמה (ובדרך כלל מנצחת) כדי להשאר "טובה" כמו שצריך, ואחריה מוט'ל מחזר. אלימלך, החזן המפואר, המחזר אחרי רבקה. שמוליק, מן הקיבוץ, הזורע מבוכה בנפשה של חיה'לה, ומשום כך היא מוכנה להמרות פי אמה שוב ושוב. שמוליק שבביתו, בקיבוץ, מתגלה אופיו המיוחד, הנפרד מן ה"פלקט" של הצבר הארצישראלי:

"… הדבר היחיד שבאמת אהבתי, היה לקרוא. כל יומיים הייתי מחליף ספר בספרייה ומתחיל לקרוא עוד בדרך הביתה. .. היתה לי מחברת מיוחדת שאליה הייתי מעתיק קטעים שאהבתי, ומשנן אותם בעל-פה. אני עושה את זה עד היום. .." (עמ' 202)

שֵינדל, אחותה של רחל, שאף היא הגרה מאותו בית עשיר וטוב שהיה להן "שם" ואף היא מלאת געגועים, הגברת ודיסלבסקי, בת העיר שלהן, המורה לפסנתר, הוריה של שרה, עוד נישואי שידוך והגירה, המוצאים פרנסתם בקושי.

ועוד ועוד.

ביד אומן פורשת מודן את חייהם  היומיומיים של גיבוריה, על חולשותיהם, על פחדיהם, על המורא מ"מה יגידו", על נפשם הנכאה תדיר משום שכל חלומותיהם נרמסו זה כבר (דור ההורים), או יירמסו בעתיד (דור הילדים), אם רק ילכו בדרך שמתווים להם הוריהם, ועל חלומותיהם שמתגנבים ללבם מדי פעם, ומאפשרים להם לנשום לרווחה.

לפעמים.

וזהו כל הקסם – חיים שלא באמת הכרנו. הזעיר בורגנות בתל-אביב, שנות השלושים, טרם מלחמת העולם השניה, שהדים מרוחקים ממנה נשמעים גם כאן, אבל משמעותה הידועה לנו הקוראות והקוראים, עדיין רחוקה מגיבורי הספר. היכולת הזו, לפתוח חלון לארץ לא מוכרת, הנמצאת ממש כאן, היא יכולת מופלאה ומרתקת של שולה מודן, והספר הזה מומלץ בהחלט, לכל מי שרוצה להכיר ולדעת מה היה כאן ולכל אוהבי הספרים כולם.

ועוד משהו: הספר זרוע תמונות, אולם לא נאמר בשום מקום מאין הן. וחבל. וגם – כל מיני שירים, יש בר-קוד בתחתית העמוד המאפשר האזנה לשיר המדובר, וזה נחמד מאד

מסיבה לילדות טובות – שולה מודן. הוצאת מודן. 373 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי