סליל של חוט כחול – אן טיילר
סיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות.
משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם.
אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) מושך אותנו לשם.
אֶבִּי ורֶד ויטשאנק. יש להם ארבעה ילדים, אבל דֶני הוא זה הממלא את עולמה. דני שתמיד היה קצת מרוחק, שתמיד העדיף שלא לערב אותה בענייניו, שתמיד כל כך השתדלה..
דני שבגר ונעלם. מדי זמן (הרבה זמן) הם שומעים איזה דבר בעניינו, או אפילו ממנו; נולדה לו בת, הוא עבר דירה, הוא חי במקום הזה והזה, ויש לו עבודה כזו וכזו. אחר כך הם שומעים משהו אחר, ממקום אחר.
והיא מתגעגעת. לפעמים נדמה לה שהיא רואה אותו ברחוב.
"…אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לאצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז הכנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. 'זה הוא!' אתם אומרים. 'הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..' אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר." (עמ' 43)
אבי ורד ויטשאנק חיים בשכונה טובה. בית אביו של רד, שבנה אותו פעם למשפחה אחרת, משפחה מיוחסת יותר ממנו, שהיה כמעט נווד עני כשהגיע לבולטימור, אבל הפך לבעל מקצוע מעולה, ובנה בית ממש כפי שהיה רוצה שיהיה שלו, שכולו מדויק לגמרי. ואחר כך הצליח לקנות אותו מבעליו, כשהם עברו משם.
ג'וניור, אביו של רד, וליני מיי, אמו, עברו לבית הזה ותמיד נאבקו ברגשי הנחיתות (המוצדקים או לא) שלהם בשכונה הטובה.
ילדיהם – רד ומֶריק, גדלו, כמובן ככל הילדים האחרים בשכונה.
מֶריק נישאה ועזבה. רֶד נשאר, והצטרף לעסק המשפחתי.
אבי, שבאה ממשפחה משכונה מרוחקת יותר, וטובה פחות, נישאר לרד, למרות שנדמה היה לה, שהיא אוהבת בחור אחר, מין פרא אדם, כבשה שחורה. אבל רֶד היה כנראה משכנע יותר.
ונישאו, ונולדו להם ילדים, וגרו בבית ההורים. הבית, המדויק להפליא, היה מוקד לאנשים נוספים, אורחים שתמיד הגיעו, ה"יתומים" של אבי, שאימצה לה כל מיני אנשים בודדים, שלא יהיו כל כך בודדים.
בית שהיה נשוא קנאה, במידה מסוימת, של הסביבה.
וכל הקשיים הקטנים, כל האכזבות הקטנות, הוסתרו, נבלעו, הושתקו; כאילו לא היו.
"אבל האכזבות נעלמו איכשהו מעיני המשפחה. זאת היתה עוד מוזרות אופיינית לכולם: היה להם כישרון להעמיד פנים שהכול בסדר. או שאולי זו דווקא לא היתה מוזרות. אולי זאת פשוט עוד הוכחה לכך שבני משפחת ויטשאנק לא היו יוצאי דופן משום בחינה ואופן." (עמ' 62)
ג'וניור הכיר את ליני מיי, שהיתה משכונה קצת יותר טובה משלו, כך במקרה. הוא עבד בעבודות דחק כאלה ואחרות, ואת מרבית שכרו נהג לבזבז על בילויים אלה ואחרים.
אחר כך גורש מן העיר על ידי משפחתה, ונדד למקום אחר, להתחיל חיים חדשים. אחר כך היא הגיעה.
אבל אלה דברים שיתבררו רק לקראת סופו של הספר, ההולך, כרונולוגית מן הסוף להתחלה – מחייהם הבוגרים של אבי ורד, ילדיהם ונכדיהם. הבילויים המשפחתיים המשותפים, והגעגועים לנפקד שלפעמים נוכח ושוב נעלם. והעיקר שלא יצא לתרבות רעה, לדני
"דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים לא אומרים אף פעם בקול רם: זאת בהחלט הקלה כשהילדים גדלים ויוצאים בסדר, ובכל זאת, מה ההורים אמורים לעשות עם כל הזעם שהצטבר בהם במשך כל כך הרבה שנים?" (עמ' 164 – 165)
כל החשבונות הקטנים של פעם חוזרים ועולים ביתר שאת, עם התקדמות הספר. כל הסודות שהוסתרו. טוב, לא "כל" הסודות, אבל חלק לא קטן מהם. שובו של דני לבית, לזמן מסוים, המעלה אל פני השטח את האהבות והשנאות, הבריתות, הפגיעות, כל מה שהיה פעם, את מי אמא אהבה יותר, למי סלחה יותר.
כי כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל המשפחות האומללות אומללות על פי דרכן. ומשפחת ויטשנאק אכן דומה לכל המשפחות המאושרות. עד שמתקרבים והתמונה מתבהרת.
זהו עוד ספר על משפחה כל-אמריקנית אחת.
זה לא(!) עוד ספר על משפחה כל-אמריקנית אחת.
זהו ספר על משפחה אחת, תולדותיה, הבית שהוא העוגן בחייהם של כולם, והחיים עצמם, שאם רק יודעים איך לספר עליהם, הם הופכים מעניינים ומרתקים.
ותודה מיוחדת למתרגמת, דנה אלעזר-הלוי, שהמליצה עליו בחום.
סליל של חוט כחול – אן טיילר. תרגום: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת: ידיעות אחרונות – ספרי חמד. 367 עמודים
A Spool of Blue Thread – Ann Tyler