עיירה אמריקאית או שמא עיר לא גדולה, כולם מכירים את כולם, פחות או יותר. מסיבת נעורים. בני ובנות נוער חוגגים בביתו של אחד מהם, שהוריו מחוץ לעיר. יש מוזיקה, יש אלכוהול, יש נערות שהתלבשו במיוחד, יש זוגות שהגיעו יחד, יש אהבות ראשונות באוויר.

יש נערה אחת שהתרחקה מעט, ונאנסה באכזריות, בחורשה, בחשכה.

אז למה לי כל הסיפור הזה?

".. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים." (עמ' 12)

בנסיון למנוע את הטראומה של אחרי, מחליטים ההורים, בעצת הרופאים, לטפל בנערה טיפול חדשני שישכיח ממנה את האונס, שיאפשר לה חיים בלי זכרון הטראומה.

להחלטה כזו יש גם מחיר; לא תהיינה עדויות, לא יהיו חשודים, ואם יימצא אי פעם חשוד, לא תהיה עדותה של הנערה קבילה, אם תהיה בכלל עדות כזאת.

אלא שמסתבר שהטיפול הזה אינו מושלם; הגוף מחלים לאיטו מן הפגיעות, אלא שהנפש מלאה בצללים לא ברורים, צללים המעיקים על חיי היומיום, צללים שאינם מאפשרים לחייך ולשמוח, או סתם לחיות.

נסיון התאבדות מוביל את הנערה והוריה לפסיכיאטר המציע לנסות ולשחזר את הזכרון, במחיר הכאב, וכדי לשחרר את הנפש מן הצללים.

הפסיכיאטר הוא המספר.

גם הוא מתגורר בעיירה, גם ילדיו הולכים לבית הספר עם הנערה, גם בנו היה במסיבה.

ומכאן מתפתח הסיפור; הנסיון לשחזר את הזכרון מבלי לפגוע בו, מבלי לשתול זכרונות. נסיונותיו של האב למצוא את האשם, למרות שאולי לא ניתן יהיה להביא אותו לדין. היחסים במשפחתה של הנערה. היחסים במשפחתו של הפסיכיאטר. מטופלים אחרים. התיחסות הסביבה לנפגעת.

כן, יהיה בסוף סוג של קתרזיס. כן, תהיה בסוף סגירה מסוימת. ולא, הכאב לא באמת עובר, אבל ניתן לחיות אתו.

אז למה לקרוא? כי הייתי צריכה ספר עד הטיסה, ובסופו של דבר לקחתי אותו לטיסה, כי לא נגמר עד אז.

כי צריך לפעמים לאוורר את הראש מספר מעורר מחשבה, כמו זה שקדם לו – האורחים – ולהניח למסריו של זה לשקוע.

הספר לא חכם במיוחד, לא חשוב במיוחד, עוסק בטכניקה / טכנולוגיה / טיפול שעדיין לא קיים (אם כי, כעדות הסופרת, נמצא בשלבי ניסוי מתקדמים). יש בו אזכורים לכל מיני עניינים מעניינים בתחום הטיפול הנפשי בטראומות, זכרון, זכרון כוזב, "מושתל", כמו גם הדינמיקות שבתוך משפחות שונות.

אפשר לקרוא, לא מוכרחים. ספר הופך דפים (בדרך כלל)

עניין אחד שצרם לי לאורך כל הספר – השימוש במונח "גילוף"; הייתי צריכה לנסות ולהבין (מבלי שיהיה בידי המקור) למה התכוונה הסופרת; ובכן – היא התכוונה ל"חריתה" (ובהמשך הספר, מתישהו, עוברת המתרגמת למונח הזה, לפני שהיא חוזרת ל"גילוף"). ואני חושבת שצריכה להיות כאן הקפדה יתרה, מצד המתרגמת או מצד עורך/ת התרגום. המונח משמעותי וחשוב לסיפור, והשימוש ב"גילוף" מעורר, בכל פעם שהמלה מופיעה, סוג של אי נוחות.

ועוד כמה אמירות (קצת קלישאיות, אני מוכרחה לומר, ובוודאי כשהן באות מפי פסיכיאטר, אבל מילא)}

"אנחנו יצורים קטנים וחסרי-חשיבות. רק המקום השמור לנו בליבם של אחרים הוא שממלא אותנו – הוא מעניק לחיינו מטרה, מוסיף לנו גאווה ומטפח את תחושת העצמי שלנו. אנחנו זקוקים להורים שיאהבו אותנו ללא תנאי, בלי שום היגיון ובלי שמץ של סיבה. אנחנו זקוקים להורים שיראו אותנו מבעד לעדשות מעוותות מאהבה, ויאמרו לנו על כל צעד ושעל שעצם קיומנו ממלא אותם באושר. .. יהיו בחיינו מספיק אנשים .. שישקלו וינתחו אותנו ויטיחו בפנינו את האמת המרה על הבינוניות שלנו." (עמ' 99 – 100)

"יש סוג אחד של אהבה שאינו ערטילאי, וזו אהבת ההורה לילדו. .. אני יודע טוב מאד .. שאנחנו מתוכנתים גנטית למות למען ילדינו. ואם אנחנו מוכנים למות למענם, עלינו להרגיש בעצמותינו שהם ראויים למותנו." (עמ'132)

כלום לא נשכח – ונדי ווקר. תרגום:  אינגה מיכאלי. הוצאת: מודן. 320 עמודים

All is not Forgotten – Wendy Walker

לרכישה

לרכישה דיגיטלית (לא, לא לקינדל!)