ויטוריה – דפנה ויטלה בן בסט

%d7%95%d7%99%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94בשנים האחרונות יותר ויותר ספרים יוצאים לאור בהוצאות פרטיות. דומה כי הכותבים והכותבות הצעירים והצעירות (או קצת פחות צעירים וצעירות) בוחרים שלא לעלות על דרך החתחתים של פניה להוצאה זו או אחרת, או יותר מאחת, וקבלת תשובה שלילית אחרי תשובה שלילית. אלה מהם ומהן שממש מתעקשים להוציא תחת ידיהם ספר שיש בו יותר מאשר עריכה לשונית, פונים למימון המון, ובעזרת טפטופי המממנות ומממנים צוברים סכום המאפשר עריכה מקצועית והוצאה לאור מכובדת דיה.

כך נהגה גם דפנה ויטלה בן בסט. וטוב שכך עשתה משום שמצאה לה עורכת נפלאה בדמותה של עדנה שבתאי, ואל יקל הדבר בעיניכן, משום שעריכה טובה, שלא לדבר על כה נפלאה, יכולה להפוך כתב יד לספר מרתק לגמרי.

את סיפור הוצאתו לאור של הספר הזה שמעתי בערב אחד, בסלון התרבותי הנערך מדי חודש לערך בחברת קו קו קולטיב קולקשן, שהיא בכלל חברה המיצרת בגדים. אלא שיש לה גם אג'נדה חברתית, ומשום כך אנו זוכות מדי פעם לערב תרבותי בעניינים שונים. וכשקבלתי את ההזמנה לערב הזה, מיהרתי להרשם, למרות שבדרך כלל איני הולכת לערבי-ספר של ספרים שלא קראתי.

אבל לקו קו אני הולכת.

וטוב שכך, משום שזכיתי לערב נפלא עם העורכת והסופרת ואף חזרתי לביתי עם הספר (ועם שמלה, כמובן, אבל זה כבר עניין אחר), ומשום התגובות הנלהבות שנשמעו סביבי בערב הזה, הוקדמה קריאת הספר ל"כמה-שיותר-מוקדם", ולא ל"יום אחד אגיע גם אליו" (ויש כאלה לא מעטים).

ויטוריה היתה אשה צעירה באיטליה של לפני מלחמת העולם השניה. אשה צעירה יהודיה, יש לומר, משום שחייהם של היהודים, כידוע, השתנו שינוי מוחלט באותה מלחמה איומה ונוראה, גם אלה שהיו אזרחים במדינות הציר.

"נולדתי בוורצ'לי, עיר קטנה על אם הדרך בין מילאנו לטורינו, עם בית כנסת גדול ומהודר ובית קברות יהודי עלוב. נולדתי בשנה בה פגש מוסוליני את אהובתו היהודייה מרגריטה צרפתי, בת למשפחה יהודית אריסטוקרטית מוונציה. רחובות וורצ'לי, מרוצפי האבן, ובעיקר כיכר העירייה, היו מגרש המשחקים שלי של אחיותיי ושל נפולאון אחי הקטן. היינו מטיילים ברחובות, ורצים סביב הפיאצה בשעות הערב שבהן התמעטה תנועת האופניים, העגלות והמכוניות הספורות שהיו בעיר. הפיאצה היתה מקום המפגש." (עמ' 5)

"חנותו של אבי הייתה פעם חנות סדקית, ולאחר שנשא לאישה את אנטה אמי, הרחיב את עסקיו והחל למכור בעיקר בדים. אמי לא גילתה שום עניין במסחר אבל התענינה מאד באבא שלי. הוא מצדו אהב אותה, את הנסיעות, ואהב גם את המפגשים עם הנשים. .." (עמ' 6)

ויטוריה, גיבורת הספר, המסופר מפיה בגוף ראשון, מתארת את החיים השלווים באיטליה של "לפני", באיטליה שלמנהיג שלה יכולה להיות מאהבת יהודייה, שהיהודים יכולים להיות בעלי מפעלים ומעסיקים גדולים, שווים בין שווים. חיים. סתם.

משפחה גדולה, אב, אם, אחות האב הרווקה, שלוש בנות ובן. נסיעות, עסקים. קשרים עם יהודים בערים אחרות. נישואין של הבת הבכורה, נישואין של ויטוריה למאורציו ויטלה, משפחה יהודייה אחרת, עשירה אף יותר, מעיר אחרת, אף הם בעסקי הטקסטיל.

ואל תוך החיים השלווים לכאורה, ילדים הנולדים למשפחות, עסקים ענפים ההולכים ומתרחבים, מסתננים הדי המלחמה. בתחילה מרחוק, רחוק מאד. אחר כך הולכים ומתקרבים. ואז נחקקים החוקים המדירים יהודים מבתי הספר ומבעלות על עסקים, אהובתו היהודייה של מוסוליני עזבה זה מכבר לארץ אחרת, וההכרה מתחילה לחלחל: צריך לברוח.

על החיים במלחמה, הבריחה, הפליטוּת, ההפרדה בין בני המשפחה והאיחוד מחדש. בשפה מדודה שאינה רגשנית, ומשום כך חודרת חדרי לב בקלות, מספרת דפנה ויטלה בן בסט את סיפורה של סבתה – ויטוריה – ודרך עיניה סיפורה של תקופה, שרק דרך סיפוריהם של אנשים ונשים ניתן לנסות להבין מה באמת היה שם.

משפחה כמו משפחת ויטלה פגשנו פעם ב"הגן של פינצי קונטיני", ספר שהדהד לי במקומות שונים גם בספר הזה. ספרים נוספים שנזכרתי בם, תוך כדי קריאה היו "שלך, סנדרו" ו- "מאוחר מדי", שכתב צבי ינאי, סיפורה של משפחה יהודית אחרת באיטליה של מלחמת העולם השניה.

ויטלה בן בסט פותחת לקורא/ת צוהר לעולם שהיה ונעלם, והיא עושה זאת בכתיבה מדוייקת ומצויינת.

מומלץ בהחלט.

ויטוריה – דפנה ויטלה בן בסט. הוצאת: ספר טוב. 146 עמודים

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים