ספר סיפורים, כל ספר סיפורים, כרוך אצלי בהתלבטות; האם להתחיל לקרוא? מתי להתחיל לקרוא? כי יש לי כלל (שלא תמיד אני עומדת בו, אבל אני מנסה) שאם כבר ספר סיפורים, כי אז בין סיפור אחד למשנהו צריכה להיות הפסקה. לאפשר לסיפור שזה עתה קראתי "לשקוע". אלא שאם אעשה הפסקה אחרי כל סיפור, מה אעשה בלילות לבנים, למשל, אם לא אוכל להמשיך לקרוא? ואם אמשיך, האין אני מקפחת סיפור זה או אחר?

ובכלל – סיפורים קצרים צריך לדעת לספר; צריך לדעת לתמצת חיים שלמים, לעתים, למספר מצומצם של משפטים ומלים, כדי שיישאר מקום גם לסיפור, וגם למה שמאחוריו, מה שלא מסופר, ולהפעיל את הדמיון. ולא כל מספר או מספרת של סיפורים קצרים אכן נחנו ביכולת הזו. ההיסוס גדל לאחר שהתוודעתי לספר או ספרים אחרים של אותה סופרת או אותו סופר, שהם רומנים, או לפחות נובלות, ואת יכולותיהם כמספרי רומנים אהבתי מאד, ואז גדל החשש שמא יאבד קסמם בעיני.

אבל אין זה המקרה כאן; את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה פגשתי פעם ב"היביסקוס סגול", שקראתי בעקבות המלצות נלהבות של חברות וחברים בפורום הספרים שהיה בטמקא, ומאד אהבתי אותו. מאד. לכן, את "כּרוּך סביב צווארך" קניתי באחת מאותן קניות של הרבה ספרים למדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ושם היה מונח מספר שנים, עד עתה. ועתה הגיע זמנו.

ואיזה ספר. איזו יכולת לספר. הסיפורים הכי קשים, הכי כואבים, מהפכי הקרביים, הנוגעים ללב, אלה של חיי היומיום בניגריה השסועה, או הנמצאת תחת משטר אוטוריטרי במידה מסוימת; או חייהם של ניגרים שהיגרו אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אמריקה, רק כדי להווכח כי ההבטחה הגלומה באמריקה, לא תמיד מתממשת, ולעתים אף לא מתקרבת למה שהיה יכול להיות, ולמען האמת – האנשים, בסופו של דבר הם אנשים.

כך בסיפור שנתן את שמו לספר "כרוך סביב צווארך". אשה צעירה, ניגרית, מגרילה גרין קארד וכל המשפחה המורחבת הנפרדת ממנה בטוחה שמיד תתעשר ותשלח מתנות לכולם; כולם ממלאים רשימת הזמנות. אלא שבאמריקה ממתינה לה אותה תרבות פטריארכלית, המצפה מנשים להיות אסירות תודה, ולהראות אותה אסירוּת תודה, למי שמסייע להן בדרך זו או אחרת (קרוב המשפחה, במקרה הזה, שבביתו היא מתארחת עם הגיעה, המסדר לה עבודה ולימודי ערב). וכשאת בורחת ומנסה להיות עצמאית, עדיין מצופה ממך "לזרום". ואז את פוגשת בחור, שנוהג בך אחרת מכל האנשים האחרים שפגשת, והוא אוהב אותך, ככל הנראה, אבל את לא מאמינה. את כל כך למודת נסיון, שאת לא יכולה להאמין לגמרי, להתמסר לגמרי. מה גם שהסביבה לא רואה בעין יפה את הקשר ביניכם, כי הוא לבן, ואת לא. ואת נחנקת, קצת, עם הרצון להיות אתו, והחשד שזה לא באמת.

"הדבר שכרך את עצמו סביב צווארך, שכמעט חנק אותך לפני שנרדמת, החל להתרופף, להרפות." (עמ' 132)

או הסיפור שאחריו – "השגרירות האמריקאית" – זה שהתחיל בתמונה כל כך מוכרת מכל שגרירות אמריקאית, גם זו שבתל אביב, סיפור התור לקבלת ויזה: ".. כולם התעוררו בשעה מוקדמת – אם ישנו בכלל – כדי להגיע לשגרירות האמריקנית לפני עלות השחר; כי כולם נאבקו להיכנס לתור של הוויזה,.. כי כולם פחדו שמא תחליט השגרירות האמריקנית שלא לפתוח את שעריה היום.. גברים ונשים בחליפות מכופתרות החליפו ביניהם עיתונים וגינויים בדבר ממשלתו של הגנרל אבצ'ה, והצעירים בג'ינס, שופעי הטקט ולמודי הניסיון, חלקו עצות באשר לדרך ההולמת להשיב על שאלות כדי להשיג ויזת סטודנט אמריקנית." (עמ' 136 – 137).

כן, התור המוכר. אלא שגיבורת הסיפור הזה, נזקקת למקלט מדיני, וסיפורה הנגול, דרך זרם תודעתה, בעת שהיא ממתינה בתור, סיפורה מהפך קרביים.

ועוד סיפור – "מחר זה רחוק מדי" – אח ואחות שהוריהם היגרו מניגריה, והם מבקרים את סבתם בביתה שבניגריה, ומבלים יחד עם בן דודם, חבר קרוב, כמו שרק ילדים יכולים להיות.
ובמשך שנים מלווה אותם סוד אפל – "אותו קיץ, לפני שמונה עשרה שנה, היה הקיץ שבו עמדת לראשונה על דעתך. הקיץ שבו ידעת שמוכרח לקרות משהו לנונסו כדי שאת תוכלי לשרוד. כבר בגיל עשר ידעת שאנשים מסוימים יכולים לגזול מקום רב מדי פשוט מעצם הימצאותם, שהקיום של אנשים מסוימים יכול לדכא אנשים אחרים. .." (עמ' 199). סיפור שאין לו בהכרח מקום או זמן, צבע עור או גזע, ויכול להיות של ילדים בכל מקום שהוא. אבל הוא נטוע בניגריה.

ויש עוד. שנים עשר סיפורים. מרתקים, כל אחד בפני עצמו, פותחים צוהר לעולם לא מוכר כמעט, מרתק, משכר, כואב, בועט בבטן.

והצער היחיד הוא שחיכיתי כל כך הרבה זמן.

מומלץ ביותר.

כּרוּך סביב צווארך – צי'ממנדה נגוזי אדיצ'יה. תרגום: אנה הרמן. הוצאת: מחברות לספרות. 220 עמודים.

The Thing Around Your Neck – Chimamanda Ngozi Adichie

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא, אין בקינדל)