"בהיותן משוכנעות כי המשפחה, כקבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של כל בניה, ובפרט הילדים, מן ההכרח כי יובטחו לה הבטחה וסיוע, ככל הנדרש, באופן שתוכל לשאת במלוא אחריותה בתוך הקהילה.

בהכירן כי הילד, לשם פיתוח אישיותו המלא וההרמוני, מן הראוי כי יגדל בסביבה משפחתית, באווירה של אושר, הבנה ואהבה, .."

(מתוך: האמנה בדבר זכויות הילד, כפי שפורסמה על ידי ארגון האומות המאוחדות בשנת 1989)

אלא שמייזי, גבורת הספר הזה, נולדה הרבה לפני האמנה לזכויות הילד. בימיה ילדים נחשבו מבוגרים צעירים, ומקומם וזכויותיהם נבעו ממעמדם החברתי של הוריהם.

את מייזי בת השש לערך פוגשת הקוראת מיד עם קבלת ההחלטה בבית המשפט בנושא המשמורת על הילדה לאחר הגירושין.

"ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; את מה שפָסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לא דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום של רקע צחות עורה של הגברת… בלטו כתמיה אף יותר.

עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגר ממתיקותה לדידו של בילפארנג', והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג. .. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחות מהלם הקרב הראשון.. ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהמציעו עורכי דינו..

על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. .." (פרק 1*)

וזה סיפור המעשה – מייזי בת השש, שהוריה נפרדו, ובמהלך הליך הגירושים שפעו סיפורים והשמצות והלעזות ושאר "לכלוכים" איש על רעותו ולהיפך וכל אלה במאבק לקבל משמורת על בתם, עד אשר פסקו השופטים כי המשמורת תינתן לאביה. בתמורה למשמורת חויב האב לשלם סכום כסף מסוים לאם, תמורת איזו הפקדה בעבר, ומשלא עמד בתשלום, הוצע על-ידי עורכי דינו, והוסכם בסופו של דבר כי הילדה תחיה בשני בתים, ששה חודשים אצל אביה, ששה אצל אמה, וחוזר חלילה.

"הם רצו בה לא לטובתה, אלא למען הנזק שיוכלו לגרום זה לזה בעזרתה הלא-מודעת." (פרק 1*)

מה שהיינו קוראים היום (סוג של) משמורת משותפת. (לא ממש כבימינו, משום שבימינו ההורים חיים בסמוך זה לזו, והילדים עוברים בכל יומיים או שלושה בין הבתים). אלא שכיום עומדת לעיני בתי המשפט "טובת הילד" ואז, כאמור, הילדים נחשבו קצת פחות, וטובתם נשקלה יחד עם טובת ההורים, בעלי הדין. ואין זה אומר כי בימינו אין בתי המשפט מלאים במאבקי משמורת, ואין זה אומר כי בימינו אין ההורים מספרים באי-שבחו זה על זו וזו על זה, אלא שבימינו אלה, כאמור, בית המשפט נוטה לשקול גם את מה שקוראים: טובת הילד.

ואלה, אם כך, המבוגרים המשמעותיים בחייה של מייזי:

אמה – איידה פארנג'; עתה אשה חופשיה, אם כי במושגים של סוף המאה ה- 19 או תחילת המאה ה-20, החופש הזה היה בערך להנשא מחדש, או לאבד את שמה הטוב.

"נדמה שתמיד כרוכה 'בושה' כלשהי בהגירותיה." (פרק 5*)

"היא תמיד מיהרה נורא, וככל השמחשוף היה עמוק יותר, כן היה ברור יותר שנוכחותה נדרשת במקום אחר." (פרק 11*)

אביה – ביל פארנג'.

האומנת, אצל אמה, גב' ויקס, אשה לא יפה כלל, לא מושכת כלל, שבאה במקומה של אומנת אחרת, הגב' מודְל, שלא התאימה כלל.

האומנת, אצל אביה, העלמה אוברמור, אשה צעירה ויפה עד מאד, עניין מסוכן מאין כמותו בחברת גבר שזה עתה הפך חופשי מחדש.

אחר כך נוספו אנשים נוספים, גברים נוספים סביב אמה, נשים אחרות סביב אביה.

"מאחורי כל דבר היה טמון משהו; החיים היו מסדרון ארוך-ארוך, שלאורכו דלתות סגורות. היא למדה שמוטב לא לדפוק על הדלתות הללו – דבר שלכאורה הפיק קולות של לעג מבפנים. " (פרק 5 *)

והנה – אחרי שנאבקו עד כלות הכוחות, ובזבזו ממון רב בבתי משפט כדי שיוכלו כל אחד מהם, לקבל משמורת על הילדה, ונאלצו בסופו של דבר להסכים על סוג של משמורת משותפת, הגיעו ההורים, כל אחד מהם בנפרד, כל אחד מהם בתורו, להכרה כי בעצם אין הם רוצים בה. זאת אומרת – הם אוהבים אותה מאד, כל אחד מהם, אלא שהצורך לדאוג לחינוכה, ולכלכלתה, ובכלל, להתנהגות מסוימת בחברתה, התנהגות "מוסרית" יותר על פי המקובלות בתקופה הזו, וכן העובדה שהילדה כובלת אותם למקומם, ומונעת מהם, מכל אחד בנפרד, נסיעות תענוגות לחו"ל, גרמה לכל אחד מהם, בתורו, לנסות להשאירה תקופה ממושכת יותר אצל האחר/ת, ולגרום בכך לעגמת נפש לא מעטה ולחוסר בטחון רב אצל מייזי.

"' לאמה לא אכפת ממני,' אמרה בפשטות יתרה. 'לא ממש.' בהיותה ילדה, תולדות חייה הקצרות השתקפו במלואם במילים אלה; ואי אפשר היה לסתור את דבריה כפי שלא ניתן לסתור את דבריה של אישה זקנה ומכובדת." (פרק 10*)

הספר כולו, כנרמז משמו, נכתב, ככל האפשר, מנקודת מבטה של מייזי. הילדה המשמשת כלי למאבקים בין הוריה, ככלי נשק, כאמצעי ענישה, ככלי משחק. היא מטולטלת בינו לבינה וחוזר חלילה, הופכת עדה, בעל כורחה לאהבותיהם ושנאותיהם, המניפולציות שהם עושים בחייהם ובחיי אחרים, וכמובן בחייה. לכולם היא מחייכת, עם כולם היא מסכימה, ובלבד שיאהבו אותה, שירצו בה.

"מאז ומתמיד הכילה דעתה של מייזי פחות דברים לאשורם ויותר מושגים מופשטים, אך דווקא בזכות חיסרון זה היא הבינה כעת שהיעדרויותיו של בן-לוויתה נבעו מהיותו אהובה של אמה החורגת, וכי הדעת נותנת שאהובה של אמה החורגת אינו יכול להעמיד פנים שיש לו זכות מוסרית לטפל בה." (פרק 20*)

אז מה באמת ידעה מייזי? מה יכולה היתה הילדה הקטנה, ואחר כך משבגרה מעט, להבין באמת?

ספר טורד מנוחה, מעורר כעס לא מעט, ורלוונטי כיום כמו אז.

מה ידעה מייזי – הנרי ג'יימס. תרגום: קטיה בניוביץ. הוצאת: תמיר סנדיק.

What Maisie Knew – Henry James

* הספר נקרא בקינדל, ועל כן אין בו מספרי עמודים

 לרכישה (בכל הפורמטים, כולל קינדל)