פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה -אבי, אדוני – גָּווינוֹ לֶדָה

%d7%a4%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%a4%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94כל מה שאכתוב על הספר הזה לא מתקרב ולא יתקרב לעוצמה שבקריאה בו. סיפורו של גווינו לדה, שהצליח, כנגד כל הסיכויים, להגיע רחוק בהרבה ממה שייעד לו אביו, ממה שייעד לו גורלו.

"'.. ברור שכשהבורא יצר את העולם, הוא בטח ביקש עזרה מהשטן והטיל עליו ליצור את סרדיניה. הכל אבנים ואש: קללות ואנשים כועסים שקורעים לגזרים את החיים העלובים שלהם כמו כלבים משוטטים. אפילו בתור מת אני לא רוצה להיות כאן.'" (פרק 8*)

 סרדיניה. מקום קשה. נידח (יחסית). חלק מאיטליה אבל לא לגמרי. אי שהוא מחוז נפרד, שייך ולא לגמרי שייך לארץ המגף.

ובכפר נידח אחד בסרדיניה (הנידחת בעצמה), נולד וגדל גווינו לדה, וזהו סיפורו.

סיפור פשוט למדי – מעט אחרי תחילת לימודיו בכתה א', בהיותו בן שש לערך, נקרע גווינו על ידי אביו מבית הספר, משום שנזקק לו לעזרה בעבודות השדה והדיר בחלקת האדמה של המשפחה. לחלוב כבשים, להוביל את החלב לכפר למכירה, או להשאר להשגיח על הכבשים, שלא ייגַנבו, שלא יתעו לשדות שכנים. רק הוא והכלב נשארו, כך מדי יום. והוא רק ילד קטן. והשקט מפחיד. והרעש מפחיד. העוברים בדרכים מפחידים עוד יותר, כי אולי יש בהם כוונות זדון. ואולי לא.

ואין לו בכלל זכות ערעור.

 "…עכשיו גם אני הייתי זרע,  והוטל עלי להיוולד ולנבוא אך ורק בשדות שלנו ולמלא אחר חוקי ממלכת הצמחים בשדות הבוּר של הבדידות, כמו כל הרועים הקטנים של סרדיניה." (פרק 1*)

אחר כך הוא לומד לעבוד בשדה גם כן, ולרכוב על החמור, והכל בדרך של איומים ולעתים מכות. האב איש קשה, לא למד אף הוא, קשה יום, האדמה היא כל מה שיש לו, האדמה והחלומות. החלומות על העתיד המשפחתי. עבודת האדמה תשתלם בסופו של דבר, והכסף שיאסף ויחסך לאורך השנים יבטיח את עתידה של המשפחה.

בשלב מסוים מחליט האב כי על כל המשפחה להצטרף אליהם לצריף שבחלקה, כדי ששאר הילדים יוכלו אף הם לסייע בעבודות. החלקה מרוחקת מן הכפר כחצי יום רכיבה על חמור, והעברת המשפחה כולה נתקלת בהסתייגויות מצד שכניהם בכפר, ובהתנגדות מצד המורים בבית הספר להוצאת ילדים נוספים מן החינוך.

אלא שההתנגדויות וההסתייגויות הללו מתנפצות כולן מול רצונו העיקש של האב, והמשפחה כולה עוברת להתגורר בבקתה שבחלקת השדה.

"'ללמוד? בית ספר? קודם כל, צריך להתפרנס. אני לא מסוגל לשלוח את כולם לבית ספר. אם אשלח אחד מהם, האחרים, שלא אוכל לשלוח אותם, יקנאו. לא יכול לנהוג במשוא פנים. הממשלה? הממשלה צריכה לחשוב עלינו. למה היא לא חושבת עלינו? שתיתן לי משהו בשביל כל ילד. מה הם רוצים, האנשים האלה?'" (פרק 4*)
לצידו של הפחד מן האב הנוקשה והאלים לעתים, מתפתחת אצל לדה גם הערצה לחזונו של האב, ליכולותיו, לאהבת האדמה והעבודה. לרצון להשיג עוד ועוד בתוך אותה חלקה קטנה. ואל יקל הדבר בעיני הקוראת; חקלאות היא מקצוע סיזיפי למדי, שיש לחזור בו שוב ושוב על אותן מלאכות, ומה שבצעת היום, למחרת היה כלא היה. צריך לשוב ולקום לחלוב את הכבשים, ולעדור את השדות, ולזרוע ולקצור. בחום או בקור. וכשחם חם מאד, וכשקר קר עוד יותר. ויש מכות הניחתות מן הטבע – מכת ארבה הנוחתת על כל השדות ומכחידה את מקור האוכל של העדרים, או אביב שקרן באמצע החורף הגורם לצמחים להתנהג כאילו נגמר החורף, ולהנץ ניצנים, רק כדי ששובו של החורף יהרוג אותם לגמרי.

"מאז שהייתי נער, התחיל אבי לטעת זיתים בבּאדֶוְרוּדטָאנָה. הוא הביס את הטבע, חיסל את היער. את האלונים עתיקי-היומין הפך לפחמים, וחרש אדמת בתולים. מתוך אהבה עמוקה, הוא השביח אותה, סיקל את אבניה, סידר אותן וערם אותן בערמות, עקר את עשבי הפרא. בלבו של היער עתיק היומין, שהטבע ברא בכוחות עצמו, הוא ברא את האי הזה של אוּמנות אנושית, על פני שטח מלבני של שישים דונם." (פרק 5*)

ויש מחיר גופני ופיזי לעבודת הפרך הבלתי נגמרת הזו, המתחילה בגיל צעיר כל כך. הגוף לא מתפתח ומתנשא לגובה, אלא הופך מוצק ודחוס.

"המאמצים הגופניים שהשקעתי מאז גיל שש מנעו ממנו להתנשא ליותר מ- 159 סנטימטרים מעל האדמה. עבודות הכפייה, הגדולות מכפי מידותַי, גידלו אותי בצל הייסורים, מצצו ממני את כל לשדי. נדמיתי לשיח קוצים תחת צל רודנותו של היער." (פרק 9*)

לדה מבקש למצוא לעצמו מוצא מן החיים הצפויים לו, חיים שאין בהם, לגביו כל תקווה לשינוי. מה גם שהוא מבקש לללמוד, לימוד שנגזל ממנו בילדותו. לאחר שהוא נכשל במאמצי הגירה למדינה אחרת, לעבודה קשה, שככל הנראה היתה מובילה לגורל דומה, פונה לדה אל הגיוס לצבא, ושם, רק שם הוא מצליח להתגבר, בכוחות עליונים כמעט, על המחסומים בדרך להשכלה הבסיסית, השכלה שצריכה היתה להיות לו, לו נשאר בבית הספר כשאר האנשים. בעזרת חברים הוא עובר משוכה אחר משוכה, שלב אחר שלב בבחינות, עד שהוא יכול להחשב כראוי ללימודים גבוהים.

יחד עם הלימוד באה גם ההכרה הפציפיסטית משהו, על תפקידו של הצבא בחברה.

"..הצבא מגן על החוק הזה. לפיכך החוק הזה הוא הצבא. ולכן אני עכשיו תליין חברתי, עלַי להרוג את מי שמפר את החוק הזה. זה מה שנהיה ממני." (פרק 11*)

לאחר השחרור חזר גווינו לביתו, שם התעמת עם אביו ומצא מקומו, בינתיים, בסוג של שביתת נשק עמו. הפחד נעלם. המשקעים נשארו.

 

הספר הזה דוחס אל תוכו חיים שלמים ומאורעות כבירים בחייו של ילד ונער ואיש צעיר, ואף שאינו גולש לסנטימנטיליות, הרי שהוא מצליח להרעיד חדרי לב.

פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה -אבי, אדוני – גָּווינוֹ לֶדָה. תרגום: מירון רפפורט. הוצאת ספרית פועלים. 235 עמודים

Padre Padrone – Gacino Ledda

לרכישה בפורמט רגיל ואלקטרוני גם לקינדל!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *