למה היא לא עפה – אושרית נברה

%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%a4%d7%94"אני הילדה שגדלה במספרה. מרגע שפקחתי את העיניים ראיתי פנים של נשים. כל מיני פנים של כל מיני נשים. כשתינוקות אחרים שמעו שירים שקטים, נלחשים מתוך פה דואג של אמא אוהבת, אני שמעתי קולות של מוסיקת דיסקו ורעש של מייבש שֵער, וזה פשוט מה שהיה. והייתי אפופה בניחוחות נעימים של שמפו ובריחות חריפים של אמוניה. וגדלתי על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפך או מסורק. ושמעתי קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים.

וידעתי לזהות פנים של ייאוש ופנים של תשוקה ופנים של עונג ופנים של שמחה, עוד הרבה לפני שידעתי לדבר. והם נצרבו בראשי, כל הפנים כולם, כמסדר פסיה השחורים של זברה בראשו של הסייח הקטן, שגם בתוך המון דוהר ידע לזהותם וללכת בעקבותיהם.

וגם אני הלכתי בעקבותיהם. כל החיים הלכתי בעקבותיהם מחפשת אותם בהמון הדוהר ונצמדת אליהם. ואני עדיין הולכת." (עמ' 286)

 ליזי חלפון נולדה בבאר שבע. ואיזה סיכוי בכלל היה לה בחיים? ליזי חלפון נולדה בבאר שבע לאם שהיא עובדת נקיון, קמה מוקדם בכל בוקר ויוצאת מן הבית, ולאב העובד בנגריה, ויוצא אף הוא מוקדם בכל בוקר לעבודה. את שנות ילדותה העבירה בין בית סבתה, מטרונית השבט, לבין המספרה של דודה – סמי, הצמודה לבית הסבתא, שמוּנה להשגיח עליה בהעדרם של הוריה.

ילדה חכמה היתה ליזי חלפון, חכמה מאד.

בתוך האֵין בראה לעצמה עולם חליפי, ובו היא בת אצולה אנגליה, גבוהה ובלונדינית, והיא חיה באחוזה רחבת ידיים, עם הוריה, עם משרתים וסוסים ואורוות וגנים, ונשפים וארוחות, ותה של מנחה.

והעולם הזה שבראה לעצמה היה מרחב פרטי משלה, שבו אין אב מכה ואם שפלת רוח, אין דודות ודודים ובני דודים וסבתא מטרונית השבט, שאל ביתה מתקבצים כולם, כדי לאכול ממאכליה; אין מריבות משפחתיות וחשבונות קטנים וגדולים.

אחר כך בגרה והלכה לצבא, ומשם אל העיר הגדולה. למרות שאביה לא ממש אהב את הרעיון, למרות שאמה ניסתה לגייסה לעבודה לצידה, עכשיו כבר בסלון היופי של דודה אחרת.

אבל היא הלכה אל העיר הגדולה.
איזה סיכוי היה לה, לליזי חלפון, מבאר שבע, אפילו שהיתה חכמה מאד ורצינית מאד?

אולי כדי לשפר במעט את סיכוייה, אימצה לעצמה את שמה וזהותה של נערת חלומותיה – אליזבת גריפילד, בת אצולה אנגליה. ואפשר להיות בת אצולה אנגליה, איכשהו, גם במשרד פרסום תל אביבי. לפחות לאיזה זמן. אבל אי אפשר להשאר אליזבת גרינפילד לתמיד. והעולם סביבה הלך והתפורר, והחומות קרסו לאטן. התפוררו לאבק.

וגם האהבה הגדולה שנדמה לה שמצאה לא באמת היתה שם. ממש כמו אליזבת גרינפילד. והמשפחה שאמצה אותה לארוחות משפחתיות, זו של חברתה לעבודה, גם היא לא נשארה כך לתמיד.

ואיזה סיכוי כבר היה לליזי חלפון?

"היא היתה יתומה. גם הדירה הרחבה שבקומה הגבוהה התרוקנה מאדם, רק אלמנתו של מרקו בכר נותרה ישובה בתוכה, מחפשת עקבות שאולי עוד נותרו לזכר היותו, אבודה ומיואשת. ובאחוזה הגדולה כבר מזמן שכחו מי היא. כבר מזמן המשיכו שם לערוך ארוחות חגיגיות ולחולל בנשפים זוהרים ולשתות תה מנחה, מבלי לזכור את קיומה. ודירתה הקטנה, הריקה, שגור חתולים דרוס תחת חלונה, לא חיכתה לה עוד. הדירה שבקרבה ניצבת המיטה ובה האין אהבה שלו, כבר לא קראה לו לשוב לתוכה. ורק האין אהבה שלו הזאת נשארה שם ואינה מרפה. לא עוזבת ולא מתכבסת ולא מתפוגגת לוא הולכת ממנה. והיא היתה יתומה." (עמ' 258)

כמו מוטי ביטון שכתב לעצמו טלנובלה, כדי שיהיה לו לאן לברוח, כמו אלכס שניהל שיחות עם אמו המתה, ב"אל ארץ אחרת מאד", כך ליזי חלפון יכולה לברוח רק אל ארץ יצירי דמיונה.

אי אפשר באמת להגביה עוּף מתוך החיים שאליהם נולדה. וככל שתתרומם מהם, הנפילה תהיה כואבת יותר.

היא לא עפה כי היא לא יכולה.

 

למה היא לא עפה – אושרית נברה. הוצאת: קוראים. 315 עמודים

 

לרכישה

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *