טוהר – ג'ונתן פראנזן

"כמה קל להאשים את האמא. החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים, הלידה היא רק כרטיס למוות: למה לא להאשים את האדם שכפה עליך חיים? נכון, אולי זה לא הוגן. אבל אמא שלך יכולה להאשים את אמא שלה תמיד, וזו בתורה את אמא שלה, וכן הלאה עד לגן עדן. מאז ומעולם האשימו בני האדם את האמא, ולרובם – אנדראס היה די בטוח בכך – היו אמהות ראויות לאשמה פחות משלו." (עמ' 127)

כן. לכל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה יש איזה עניין עם אמו או אמה.

ואלה האנשים והנשים שחייהם נפרשים על פני דפי הספר הזה:

פיפ, פיוריטי בשמה המלא, שאם נתרגמו לעברית הריהו "טוהר". זה מכבר סיימה את לימודי הקולג' והיא חייבת הרבה מאד כסף בגין לימודיה. הרבה מאד מבחינתה, כמובן. פיפ גדלה בידיעה שאינה יודעת מי אביה,  ומה היה שם אמה לפני שנולדה, משום שאמה מסתירה את שתיהן טוב טוב מפני האב, ומפני אביה שלה, עניין שיתברר בהמשך. פיפ גדלה בעוני מסוים, ואמה תלויה בה למדי. גם כשהיא מרחיקה ממנה, זה לא יכול להיות ממש רחוק, משום שהאם עשויה להזדקק לה. האם עובדת כקופאית באיזה מרכול נידח. פיפ עובדת בחברת "פתרונות מתחדשים".

"חברת 'פתרונות מתחדשים' לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא 'האקלים', אלא 'הרוחות' כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה משעה לשעה), היא 'ארזה', היא 'תיווכה', היא 'קלטה', היא 'סקרה', היא 'הנגישה ללקוח'. בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי 'פתרונות מתחדשים' ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: 'קולקטיב', 'קהילה', 'קואופרטיב'." (עמ' 41 – 42)

לא עובדת מצטיינת, יש לומר. למען האמת, וכלל לא ברור איך תצליח להחזיר את חובותיה. היא מתגוררת בחדר בביתו של אדם המשכיר את החדרים בביתו, משום שאין ביכולתו לשלם את המשכנתא, והם חיים במעין קומונה, המשכירה חדרים לאורחים מזדמנים.

אחת מן האורחות המזדמנות היא אנגרט, אשה צעירה ויפה ביותר, והן מתיידדות במידה מסוימת. אנגרט עובדת או היא שליחה של חברה הנמצאת בבוליביה – פרוייקט "אור השמש" – מין ויקיליקס שכזה, המדליף סודות מכוערים ומלוכלכים, כי אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.

בראש הארגון עומד אנדרס וולף.

אנדרס וולף גדל במזרח גרמניה, לאב פקיד בכיר במפלגה ולאם שהכל נסלח לה משום שהיתה אשתו של פקיד בכיר במפלגה. אנדרס היה בן יחיד, מורד, שבחר להעלם ולהתעלם מהוריו, בכעסו הרב עליהם. אנדרס וולף בחר בעבודה של סיוע לנערים ולנערות שברחו מביתם מסיבות שונות, והתגורר במרתף כנסיה אחת.

בזמן מסוים הצליח להרגיז את המפלגה ולגרום להוריו בושה אחת גדולה מדי.

אחר כך נפלה החומה וגרמניה אוחדה. והוא המשיך במסורת המרד כלפי כל מה שמייצג ממסד, עד שנאלץ להגר לבוליביה, מקום שאין לו הסכמי הסגרה עם כל מיני מדינות, כדי לנהל משם את הארגון שלו. את עבודת הארגון הוא מבצע עם חבורת מתנדבים אידיאליסטים גאוני מחשבים, שאין רשת העומדת בפניהם (כמעט), שהרי הכל נגיש היום לאינטרנט.

"האינטרנט והטכנולוגיות הקשורות אליו נועדו 'לשחרר' את האנושות מהמטלות – ייצור דברים, לימוד דברים, זכירת דברים – שהעניקו בעבר משמעות לחיים ועל כן היו החיים. עכשיו נדמה שהמשימה בעלת הערך החידה היא אופטימיזציית מנועי חיפוש." (עמ 559)

אנדרס וולף, שפרויקט אור השמש שלו אמור לגלות סודות מביכים ומסעירים, מסתיר בעצמו סודות משלו, ואין הוא מספר אותם לאיש, כמעט.

טום אַבֵּרַנט הוא עורכו ומייסדו של ה"דנוור אינדפנדנט" עיתון רשת חד ונושך, והוא גם חי בזוגיות מסוימת עם לֶיילָה, שבאופן רשמי נשואה לאיש אחר, אלא שאינה חיה עמו.

שניהם עיתונאים בכל רמ"ח ושס"ה, שניהם רודפי ידיעות וחוקרים ומאמתים ומצליבים מקורות מידע. שניהם יודעים להתרועע עם מרואיינים ומקורות, כדי לדלות עוד שביב אינפורמציה.

"עיתונאי הוא אדם שמחקה את החיים, מחקה מומחיות, מחקה הבנה בדרכי העולם, מחקה אינטימיות; משתלט על הנושא ומיד אחר כך שוכח אותו, מתיידד עם אנשים ומיד אחר כך נפטר מהם. ואף על פי כן, כמו הנאות חקייניות כה רבות, החקיינות העיתונאית ממכרת ביותר." (עמ' 255)

הספר המופלא הזה (כן, אפשר כבר לומר שהוא מופלא) לוקח את הקורא/ת למחוזות ומקומות, עיירות נידחות יותר או פחות וערים בארה"ב, גרמניה של החומה ולאחריה, בוליביה, אך בעיקר אל תוך ליבם של אנשים ונשים, אל תוך סודותיהם ומחשבותיהם, אל תוך אהבותיהם ותיעובם והחיים בכלל.

אל תוך הרדיפה אחר הטוהר, והאכזבה מהעדרו בתוך תוכם של גיבוריו.

וכמו ספריו האחרים של פראנזן – אל תחמיצו.

ואי אפשר שלא להשוות לעב-כרס אחר שקראתי לאחרונה – זה של מייקל שייבון: "טלגרף אווניו", אף הוא כל-אמריקני. לא יכולתי שלא לחשוב כי שני הספרים האלה נכתבו בתקופת נשיאותו של ברק אובמה, ושניהם נכתבו כאילו לא ייתכן טראמפ. ולא יכולתי שלא לחשוב איך היו נכתבים אילו העלו הסופרים על דעתם את הבלתי ייאמן שהפך למציאות. וחשבתי שאולי הספרים האלה היו נכתבים קצת אחרת.

ועוד אוסיף כמה משפטים שאספתי לי לאורך הקריאה, קריאה שתמה ונשלמה, לצערי. מן הספרים האלה שאת כל כך רוצה שייגמרו, כי יש עוד כל כך הרבה שמחכים, ואת כל כך רוצה שלא ייגמרו, כי הוא יפה להלל.

"אחד החסרונות בדואר אלקטרוני הוא שאפשר למחוק הודעה רק פעם אחת: אי אפשר לקמט את המכתב, להשליך אותו לארץ, לרמוס אותו, לקרוע אותו לגזרים ולשרוף אותו." (עמ' 77)

"כשמפסיקים לאהוב מישהו, הוא לא רודף אותך." (עמ' 272)

"ערפל נשפך, כמעט נמזג, ממרומי סן פרנסיסקו. בימים יפים מאלה הוא גלש לאורך המפרץ וכבש את אוקלנד רחוב אחר אחוב, דבר שראית בבורו, שינוי שצפית בו בעודו בא עליך, עונָה בתנועה. במקומות שנתקל הערפל בעצי סקוויה ירד הגשם המקומי ביותר שיש. במקומות שמצא מרחבים פתוחים הוא חלף חיוור וחסר משקל, מַעבר שנראה אין-סופי ובה בעת כמו קץ כל הדברים. הוא היה תוגה זמנית שרק יָפתה בשל העצב שבה שערכה רק עלה בשל היותה בת חלוף. הוא היה שיר מינורי אטי שנמשך עד שבאה שמש הרוקנרול וגירשה אותו." (עמ' 585)

(ממש שירה בפרוזה).

מומלץ לגמרי.

טוהר – ג'ונתן פראנזן. תרגום: ארז וולק. הוצאת: עם עובד. 637 עמודים

Purity – Jonathan Franzen

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

אלה יווניה קוראת ספרים