"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)

סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).

מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.

מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.

"אצל אליס אין מנעד ואין מינון: אסונות וקטסטרופות גרים על יד כאב ראש, פיגועים משגשגים על יד קריצה של גבר והכשה, אירוע לבבי רובץ בסמוך להצעת מלגה מפתה, כזו שתרחיק אותי מהבית." (עמ' 46)

ובתוך המושב, כמו בכל מקום קטן, נפגוש את גיבורי המשנה, אלה המקיפים את סופה, המתקרבים ומתרחקים לפי השמועות; כי במקום קטן תמיד יש שמועות, ולכל אדם, גבר או אשה, יש "שם" שהם נושאים עמם, ותכונות המיוחסות להם, בגלל משהו שפעם קרה או שפעם עשו. כי ככה זה מקום קטן.

ישנו חביב (במלעיל), טיפוס תמהוני, המגדל ומטפח את הקוצים בחצרו, עד שהם מגיעים לגובה המתאים, ואז משלח בהם אש. ותמיד נדמה שתיכף תהיה שריפה.

ישנו דודא, המכור-לסמים-בגמילה.

ישנה רשל, המנהלת את הספריה הניידת, וסופה תלויה בה כמו אוויר לנשימה.

כי סופה כותבת. כותבת את הספר שלה, זהו המפלט האחרון שיש לה מפני העולם הסוגר עליה. מפני החיים הסימביוטיים עם אמה, חיים שאין בהם עתיד, רק הווה מתמשך ומתמשך.

ישנו מיכאל, חבר ילדוּת. יחד היו משחקים ומדברים, יחד הצטיינו בלימודים, יחד קבלו מלגה. רק מיכאל יצא לאוניברסיטה. מיכאל לא התקבל בסבר פנים יפות על ידי אליס, מסיבות מובנות. הוא גבר, או גבר לעתיד. וגברים זה מסוכן.

ואז הגיע מֵירון; איש מוזר, בעל ממון, שקנה בית במושב, והביא עמו שומר ראש וכלב, והקיף את ביתו בגדר, ונסע ברכב מהודר. והיה איש מוזר. מוזר ומעניין. וכשהוא הגיע החלה אליס לחשוש באמת. כי היתה איזו קרבה, היה איזה ניצוץ ביניהם, בין סופה למירון. ואולי עתיד להיות שם סיפור אהבה. או צרה אחרת..

".. תמיד חיכיתי. אני מחכה למיכאל. ולדואר. ולאישה שתגמור ללדת ותפנה את האמבטיה. ומחכה לפאול ומחכה למכתבי דחייה. עכשיו היה מישהו שחיכה לי. ותמיד יחכה לי. ככה הוא כתב. .." (עמ' 148)

ועוד עניין שצריך להזכיר – סופה, חוץ מלכתוב את הספר שלה, כותבת מכתבים לאנשים. ממש כמו כותבי הבקשות של פעם, אלה שניסחו בקשות למשרדי הממשלה השונים, או, לחלופין, כמו סיראנו דה-ברז'ראק שכתב מכתבי אהבה נוגעים ללב עבור כריסטיאן לנערה ששניהם אהבו. כך סופה כותבת. מכתבי בקשה לעבודה, ומכתבי תלונה לכל מיני גופים ומוסדות ויצרנים, וגם מכתבי אהבה. הכל על פי דרישה. וכך היא כותבת וממענת, מביילת ושולחת, ומקבלת תשובות, ומחלקת מכתבים.

אליס מיילדת נשים שאינן רוצות ללדת בבית החולים. לא בדיוק עיסוק מוכר, לא בטוח שלגמרי חוקי. אבל יש להן בבית מרתף ובו חדר לידה המצויד בכל מיני אבזרים ומכשירים, בלון חמצן ושאר עניינים שיולדת עשויה להזדקק להם.

ונשים באות לשם. אליס מנסה להכשיר את סופה להיות מיילדת אף היא. וסופה שואפת החוצה, אל מחוץ למושב. אל החיים.

"היו כל מיני סוגי נשים, ועד שלא ראינו אותן בלידה, לא היה אפשר לדעת איך יתנהגו בחיים. אליס טענה שאם רוצים להכיר מישהו באמת, מוכרחים להעביר אותו לידה, וחבל שאי אפשר לנסות את הפטנט הזה גם על גברים, ככה העולם היה מקום בטוח יותר." (עמ' 299)

וכמובן, כמו בכל סיפור טוב יש גם סודות. והסודות סופם להתגלות. ומשהתגלו הסודות, או חלקם לפחות, חלו שינויים טקטוניים במושב, ובאזור, ובתוך המשפחה הקטנה, שהצליחה כל השנים להשמר ולשמור, ועכשיו מה?

דהן קרליבך כותבת מיומנת עד מאד וסיפוריה מרתקים ומשעשעים, ומהלכים אימה (קצת) ומעוררים מחשבה. וכדאי ורצוי לקרוא בהם.

בכל עת שהיא.

ומשהו מתוך הספר שכותבת סופה:

חַיֵּיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַצִּבְעונִיִּים

כוחם של האנשים הצבעוניים יפה באירועי בחירות ובמימונה. שלא למטרות צבע כאלו ואחרות, האנשים הצבעוניים הופכים לשקופים." (עמ' 375)

מומלץ עד מאד

סוּפה של אליס – גלית דהן קרליבך. הוצאת: זמורה ביתן. 382 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא. אין לקינדל!)