על מאמרו של יהודה ויזן המבקר את ספר שיריו החדש של רוני סומק

על מאמרו של יהודה ויזן "רוני סומק, יאיר לפיד של השירה העברית", "הארץ" ספרים – 14 באפריל, 2017
ביקורת על ביקורת
התחלתי לקרוא את ביקורתו של יהודה ויזן, והתמלאתי פליאה – למה? מה עשה לו סומק שככה השתלח בספר שיריו האחרון, ובשיריו בכלל, ובו עצמו?
קודם כל בא ויזן חשבון עם שינוי השם מ"סומך" ל"סומק" ומיד מסיק כי סומק ביקש, כך נראה (לו, לויזן), להתרחק ממזרחיותו; מאין הוא יודע זאת. והרי עמיחי (שבאילנותיו הוא נתלה בהמשך), היה פעם לודוויג פפויפר, ושינה שמו, כך ציין פעם באיזה מקום, מסיבות ציוניות. אפילו אני, כותבת שורות אלה, שיניתי שם משפחתי פעם מ"גרינר" ל"גנור", סתם כי לא אהבתי את הצליל. על-פי ויקיפדיה, למשל, נפלה טעות של הבחור הזעצער, בעת פרסומו של שירו הראשון של סומק, ומאז דבק בו השם, והוא דבק בו בחזרה. אבל היי, למה לבלבל את ויזן עם עובדות. יותר טוב, אם כבר משמיצים, להוסיף עוד טיפת רוע: מתכחש למזרחיותו.
אבל איך אפשר בכלל לחשוב אפילו, שסומק מתרחק או מתכחש למוצאו, והרי כל כך הרבה שירים שלו נובעים משם, מן המוצא המזרחי, ומצביעים לשם…
אחר כך מביא ויזן ברצנזציה הזו שלו ציטוטים מכל מיני מקומות ומכל מיני זמנים בהם משתמש סומק במלה "פרוז'קטור" כשהוא מדבר על הארת איזה מקום או איזה דבר. משל חוזר סומק עוד ועוד על איזו קלישאה מגונה. ובכן, אינני מכירה קלישאה שכזו, ואם יש הרי היא המצאה של סומק, ומותר לו להשתמש בה (בעצם מותר לו להשתמש בכל קלישאה שתעלה על דעתו). מה שאיני מצליחה להבין הוא מה טעם ראה המבקר הנכבד לקבץ כך משפטים אקראיים מכל מיני מקומות וזמנים, ללא הקשר, ללא מראי מקום, רק כדי להראות שסומק חוזר שוב ושוב על אותו דימוי. נו, לפחות הוא קונסיסטנטי.
אחר כך מתלונן ויזן כי סומק מושפע מעמיחי. ביג דיל!. האמת? באמת ביג דיל. כבוד גדול הוא להיות מושפע ממשורר ענק כמו עמיחי. ובכלל, אם מעיינים קצת בשירה המודרנית החדשה מוצאים לא מעט מושפעים ומושפעות, מאלתרמן, למשל, או מטשרניחובסקי, שהשפיעו על דור המשוררים שאחריהם, ואלה מן הסתם השפיעו הלאה, וכך זה ממשיך, וכך צריך להיות. כי אף אחד מאיתנו לא חי בחלל ריק, גם לא משוררים.
אחר-כך טוען ויזן, בהסתמך על מאמר (לא כל כך מוצלח, לדברי ויזן) של ערן הדס, כי שירתו של סומק נגועה ב"פיגומים"; פיגומים עליהם הוא בונה בכל פעם שיר אחר, אך הפיגום נשאר אותו פיגום.
צר לי, אחרי עיון בלא מעט שירים (אך גם לא הרבה מאד) של סומק, לא מצאתי פיגומים מן הסוג שהוא כותב עליו.
אחר כך מלין ויזן על המטפורות. טוב, כאן אזלו לי כל הטיעונים. לגמרי. כי מאז כתה ב' או ג', שאז התחלתי לקרוא שירה וללמוד שירה בבית הספר, ידוע לי שמטפורות הן חלק חשוב למדי מן השיר. אבל אולי היו לויזן מורים טובים יותר לספרות ושירה.
אין לי גם דרך ומלים לענות לטענת הפשטות המתחלפת בפשטנות..שלא לדבר על הביקורת על יכולות הרישום של סומק. כבר הרבה זמן שלא קראתי ביקורת ארוכה כל כך וריקה כל כך מתוכן.

ובאמת תהיתי, מאין נובע כל הרוע הזה.
ואז הציצה לה המפלצת ירוקת העין. אחרי הכל, כולנו נכווים לפעמים במגעה.
אני, למשל, שרה בשורות מקהלה אחת, ותמיד אני שומעת טעויות של אחרות סביבי, יש מי שטועה בדיאז או בבֶּקָר, יש מי שקולה מרעיד בויברציות מוגזמות. יש מי שהאריכה צליל בשמינית, יש מי ששרה פורטה כשכתוב במפורש "פיאנו". ורק את הטעויות שלי אני מתרצת לעצמי, בשקט, כ- טוב, זו טעות. כולם טועים.
אבל אף פעם איני מעירה בבוטות, ורק לפעמים מעירה בכלל.
אז הלכתי לבדוק, מנין נובע הרוע הזה. וקראתי קצת מן הערך של ויזן בויקיפדיה (האם הוא תרם לו או ערכו בעצמו?) וראיתי, למשל, שהוא זכה בפרס אחד, על פרוזה דווקא, פרס שרת התרבות (וזאת לעומת פרסים להם זכה סומק, כמו: פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה, פרס אמנות לעם, פרס יהודה עמיחי, אם למנות רק חלק, וגם על "מיעוט" הפרסים של סומק מלין ויזן).
אחר כך קראתי כמה שירים של ויזן, שהופיעו בכל מיני מקומות, ושירים של סומק שקראתי בכמה ספרים שלו,
ואת סומק אני אוהבת יותר.
אז זהו, כנראה, קנאה.
געגועי למוסף הספרים של "הארץ" של פעם, שמאמר שכזה כנראה לא היה מתפרסם בו.
ותנחומי לויזן. מאמרים שכאלה לא יהפכו את שירתך למשובחת יותר.
קנאת סופרים תרבה חוכמה, קנאת משוררים מרבה, כך נראה, רוע.
וחבל.
גילוי נאות: החלפתי כמה פעמים מלים עם רוני סומק, במפגשים אקראיים.


ושיר אחד של רוני סומק, שאני אוהבת במיוחד:

שיר הלל לז'ורנל האופנה 'בורדה'

אֲנִי בֵּן שֶׁל תּוֹפֶרֶת, וּכְשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד דִּמְיַנְתִּי
בְּרוֹשׁ לְמַחַט יְרֻקָּה,
בּוֹר לַאֲדָמָה פְּרוּמָה
וְאֶת סַעֲרַת הַיָּם לִפְּלוֹנְטֶר שֶׁהִכָּה גַּלִּים
בִּכְחֹל פְּקַעַת חוּטִים.
בְּסוֹף כָּל יוֹם גִּלְגֵּל אָבִי אֶת סֶרֶט הַמְּדִידָה
שֶׁהִתְפַּתֵּל כְּנָחָשׁ עַל כֻּרְסָה,
וַאֲנִי לִטַּפְתִּי בְּמַגְנֵט אֶת פָּנָיו הַלֹּא מְגֻלָּחִים
שֶׁל הַשָּׁטִיחַ,
עַד שֶׁהַסִּכּוֹת שֶׁשָּׁקְעוּ בֵּין זִיפָיו
זָקְפוּ קוֹמָה.
אִמִּי הִפְלִיגָה לַאֲרָצוֹת שֶׁגְּבוּלוֹתֵיהֶן הָיוּ קַוִּים שְׁבוּרִים
בְּעַמּוּדֵי הַגְּזָרוֹת שֶׁל ז'וּרְנַל הָאָפְנָה 'בּוּרְדָה',
וְחָלְמָה לְמַלֵּא בְּפָּיֶטִים אֶת שִׂמְלַת הַהוֹפָעוֹת שֶׁל
גְּרֵיס קֶלִי, נְסִיכַת מוֹנָקוֹ.
הִיא לֹא תּוֹדֶה בְּכָךְ,
אֲבָל אֲנִי שֶׁנִּדְקַרְתִּי בְּרָאשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת, עַד שֶׁלָּמַדְתִּי
לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרֵי חֲלוֹם עַל חֻלְצוֹת הַיּוֹם-יוֹם,
יָכוֹל לְהָעִיד עַל כָּךְ
בִּשְׁבוּעָה.

3 תגובות לעל מאמרו של יהודה ויזן המבקר את ספר שיריו החדש של רוני סומק

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים