פרופסור פבריקנט, בן למשפחת סוחרים אמידה, במזרח אירופה של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים, בוחר בקריירה משונה במקצת – הקמת קבוצת תיאטרון שכל משתתפיה תהינה נערות יתומות בעלות כשרונות מסוימים: שירה, משחק.

 והקבוצה מצליחה למדי, והיא מוכרת בכל העולם היהודי וגם קצת אצל הגויים, ויש להן לנערות, ואחר-כך לנשים, פרנסה נאה למדי.

 עם מותו של הפרופסור, הריהו מוריש את מרבית הונו לאחיינו הנחבא אל הכלים, למורת רוחה של גיסתו, אמו של היורש – שתעשה הכל כדי לטרפד את רצונו האחרון של המנוח ולהעביר את הירושה אליה.

זהו סיפור המסגרת, ומתחתיו – עולם שלם שהיה ואיננו עוד: עולם של תרבות יהודית וחיים יהודיים במזרח אירופה של טרם מלחמת העולם השניה; עולם שכולו כמעט נכחד ואיננו.

 ירמי פינקוס – מאייר בדרך כלל, מצייר במלים (ובקצת איורים נלווים) עולם צבעוני, חי, מצחיק, עצוב, וכל כך יפה מצייר שהריחות והקולות והמראות צולחים את מחסום השנים והמרחק ומגיעים מ"שם" שהיה ואיננו עוד.

יהודים בעיירות ובערים, עשירים ועניים, רודפי בצע ואוהבי מלאכה; ויחד עם הקברט אנו נודדים בין אותם ערים ועיירות ופוגשים אותם יהודים, ומגיעים, לפעמים לעיירת מרפא, שמי שמגיע אליה מיד מוצא בעצמו כמה חוליים שצריך לרפא:

 "… שהגענו לכאן בבריאות טובה בסך הכל, אבל תוך יומיים שלושה הופיעו אצלינו סימפטומים חביבים, ועכשיו אנחנו מקפידים ללכת מתון-מתון, לתת מדי פעם איזה קרעכץ, ללכת כל בוקר לרופא ולהשגיח על עצמנו טוב-טוב. כן, אין פה מקום בסנטוריום להתרוצצויות שמחלישות את העצבים, צריך לזכור שעוד לא נולד היהודי ששאל בעצת רופאים ולא גילו אצלו משהו."

 אבל הקרעכצנים הללו, בערב ילכו כמובן לצפות בקברט J

 עם כל הגזרות חדשות לבקרים וההתנכלויות של השלטונות הגויים מצד אחד, הבריונים הגויים מצד שני והתחבולות של האם פבריקנט מצד שלישי, שלא לדבר על גילן המתקדם של השחקניות, מצליח פבריקנט הצעיר לקיים את הקברט ואת מסעי ההופעות שלו עוד זמן.

 אלא שסדרי העולם הישן מתערערים עוד ועוד, וקשה יותר ויותר לקיים את הלהקה.

 וכך, בצחוק ועצב מוביל פינקוס את הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט עד אל סופו של העולם שהיה פעם.

מומלץ בהחלט

 (ותודה לאסתי שהמליצה)

הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט – ירמי פינקוס. הוצאת  עם עובד (303 עמודים)

 (פורסם ב- 20.6.2008 בפורום הספרים של YNET)