בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

ובזה עוסק הספר הזה – גורלם של השחורים, לאורך הדורות, הן באפריקה, הן באמריקה, דרך סיפור חייהם וחייהן של צאצאי שתי משפחות, האחת שנותרה בגאנה, האחרת שהגיעה לאמריקה. שתי נשים, שתי אחיות מאותה האם, מי שהיתה פעם שפחה שנחטפה לשבט אחד, ילדה בת לאיש ששבה אותה, ומששוחררה ונישאה ילדה בת לאיש שנישאה לו. שני השבטים – פנטי ואשאנטי, האחד בתוך היבשת, השני לחוף הים – חוף הזהב. שני השבטים באו בבריתות עם האירופים, פעם שבט זה ופעם זה, נלחמו ביניהם, יצרו בריתות ביניהם, וכמובן, סחרו עם האדם הלבן במשאבים השונים, כולל סחר בבני אדם.

הספר כולו הוא ספר סיפורים, שהחוק המקשר ביניהם דק למדי; כל האמריקאים צאצאיה של הבת שנמכרה לעבדות, כל האפריקאים צאצאיה של הבת שנישאה לאחד האדונים האנגלים (מין נישואי נוחות, שכן היתה לו אשה, כמו לרבים אחרים, במדינת המוצא), במצודה שעל חוף הים.

הספר פותח צוהר להכרת החיים באפריקה, בין השבטים, ובעיקר בתוך המשפחה, היחסים בין גברים לנשים, לילדיהם, המעמדות, האמונות, ומעמיד שאלה את הקביעה כי בסופו של דבר מצבם של השחורים באמריקה טוב יותר; לאורך הדורות היו האפריקאים חופשיים לחיות על פי אמונותיהם ובכלל היו אנשים חופשיים (אלא אם נפלו בשבי ואז היו משועבדים לשוביהם, אם כי היתה בהם תקווה, שלא פעם נתגשמה, לשחרור על ידי שבט המוצא שלהם), בעוד שהשחורים שהיגרו, הגירה כפויה, בתנאים איומים לאמריקה, מצאו עצמם לאורך מאות בשנים משועבדים ונחשבים לרכוש, ללא יכולת להשתחרר אף פעם.

ההתפתחות לאורך השנים והמאות מודגמת דרך סיפורי הצאצאים, והקשר בין סיפור לסיפור, כאמור, רופף למדי. זהו יותר תאור תקופות מאשר סיפור אחד.

התאורים והשפה מחיים בעיני הקורא/ת את דרך החיים בשתי היבשות ומאירים באור חדש, לאלה מאתנו שלא התעמקו בלימודי אפריקה, לא מעט מתולדותיהם הן בעולם הישן, הן בעולם החדש.

הספר הוא ספר ביכורים של ג'סי, והדבר ניכר, לעתים, בעיקר בכך שעל הקורא/ת מוטל לטוות את החוט המקשר בין הפרקים (ולעתים לדפדף לתחילת הספר, לאילנות היוחסין המתועדים בו), וכן בכך שהאג'נדה של הסופרת ברורה למדי. ולמרות ההסתייגות הקלה הזו – זהו ספר חשוב ומרתק, ולא כדאי להחמיצו.

מובאה אחת שמצאתי בו, ובעיקר אהבתי בה את המשפט האחרון (לקח לכולנו?), העוסקת בתקופה בה השחורים שנמלטו לצפון ארצות הברית היו נתונים לסכנה כי ייתפסו ויישלחו בחזרה למקומות מהם ברחו, משום שנחשבו רכוש:

"הפגנות ועצרות התקיימו בכל רחבי הצפון, ולא רק בקרב הכושים. הלבנים הצטרפו אליהם כפי שג'ו לא ראה אותם מצטרפים לשום דבר מעולם. הדרים הביא את המאבק הזה לסף ביתם של תושבי הצפון, אף שרבים מהם לא רצו שום קשר אתו. כעת אפשר היה לקנוס לבנים אם הם נתנו לכושי ארוחה, עבודה או מקום מגורים, אם עלפי החוק אותו כושי היה עבד נמלט. ואיך הם היו אמורים לדעת מי נמלט ומי לא? נוצר מצב בלתי אפשרי, ואלה שהיו נחושים להישאר על הגדר גילו שאין להם גדר בכלל." (*)

כאמור – כדאי מאד מאד לקרוא את הספר הזה.

שִיבָה – יָא גֶ'סִי. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 391 עמודים

 Homegoing – Yaa Gyasi

* הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, ועל כן לא צוינו מספרי העמודים.

לרכישה (בפורמט רגיל, דיגיטלי וקינדל גם)

מהתחרות, אגב, הבאנו מדליית כסף