אשה פוגשת איש שהיה אהוב נעוריה, ונפרדו ולא הוחלפה ביניהם מלה מאז, ועתה הם יחד, במקרה, יושבים יחדיו בטיסה ארוכה ארוכה….

 כך נפתח הספר, כך נפתחת העלילה של טיסת יום.

 נטע, בוגרת / שורדת קיבוץ, בנתה לה חיים בעיר, ופעם בשנה היא טסה לפגוש את אחותה שבנתה לה בית בארצות הברית; נטע שחיי הנישואין שלה לאיש שלמענו עזבה את אהבת נעוריה (זה שתיכף תפגוש במושב שלידה) מקרטעים במידת מה, כמו הרבה נישואין שלאיש מן הצדדים אין כח או אומץ לבחור לסיימם, או לפחות להטותם למסלול אחר, והם נמשכים בכח האינרציה עוד ועוד ועוד…

 נטע דווקא פוגשת נישואין שהסתיימו במסגרת עבודתה, היא פקידת סעד הממונה מטעם בתי המשפט במקרים של ויכוחים על הסדרי אפוטרופסות ומשמורת והסדרי ראיה… והיא פוגשת את כל הכעסים והשנאות המהווים חלק (כמעט תמיד) בלתי נפרד מאותם ויכוחים.

 נטע שבאה מבית הגידול הקיבוצי – זה שבו הילדים גדלו ביחד משום ש"לא כל משפחה יכולה לגדל את דור העתיד לערכים הנכונים, הילדים מתחנכים זה מזה לא פחות מאשר מהמבוגרים, ואם יש צורך להשפיע עליהם, מוטב שיעשו זאת מומחים עברו הכשרה מתאימה. אי אפשר שכל אחד יקבל עליו לעצב את דמותו של האדם החדש". ומשום כך, כך היא מודה בפני עצמה, מעולם לא היה לה מודל של משפחה, והיה עליה לעצב את משפחתה ללא מודל שכזה מול עיניה.

 לא פעם ולא פעמיים היא מתיחסת לבית הילדים בו גדלה כ"בית היתומים" (ומיד מתקנת עצמה), ובהיותה קצת יוצאת דופן בהתנהגויותיה היא זוכה לגינויים מכל עבר, לנתינת הדין ב"משפט חברים" (או לפחות סוג שלו), ובעיקר ל"שם רע" במיוחד – שבקיבוץ, כך יעיד כל מי שגדל בו, מי שקצת יוצא מהשורה אין חייו קלים כלל ועיקר.

 בכל ביקוריה אצל אחותה, שהרחיקה עד מעבר לאוקינוס, שבים ועולים ביניהן הויכוחים על הקיבוץ; נטע השונאת כל דבר הקשור בדרך החיים הזו, ואיריס, האחות הצעירה, שיש בה סלחנות רבה יותר.

 באיריס בכלל יש סלחנות לא מעטה (או שמא קבלה והבנה גדולות יותר). כך בענייני הקבוץ, כך בענייני אהבה ונישואין: "תראי, כל העסק הזה של החיבור בין אהבה ונישואים הוא טעות קולוסאלי, תעתוע מסוכן, הזיה מבית מדרשה של הרומנטיקה של המאה התשע-עשרה… אי מתכוונת לזרם המתעתע הזה שלקח את חוקי ההישרדות המעמדיים של ימי הביניים, שהיו מוסכמים וברורים ונועדו שמר את הכוח ואת הכסף בידי משפחות האצולה, וגם את המשך השושלת כמובן, והעניק להם את המסתורין של התשוקה והאהבה מבית היצור של המעמד הבורגני העולה… אלא שהוא, הבורגני הקטן, בסך הכול היה מעוניין להלביש מחלצות נעלות ורוחניות, וגם דמוקרטיות כאילו, על החלטות כלכליות ומעמדיות שנועדו להשיג אותן המטרות בדיוק – שימור הכוח והכסף והשושלת בידיים מתאימות".

 וכך, על מושב המטוס, עולים צצים כל הזכרונות מפעם עטופים בקורי העכביש של השנים שסיננו ודאי חלק מאותם זכרונות, יחד עם נוכחותו הכפויה למשך מחצית היממה הקרובה של אותו איש נטוש מפעם, עם כל המטענים שהפרידה ההיא נושאת עמה, עם כל הזכרונות, עם כל ה"מה היה אילו..", עם כל הכאבים… שלו ושלה גם.

 מכל ספריה של אורית שחם-גובר זהו הפחות קוהרנטי; יש בו סוג של "לא יכול להיות" (ששני אנשים הנושאים עמם מטען רגשי כה כבד הנפגשים כך במקרה, ינהלו שיחות כמו זו המתנהלת ביניהם), חסרה בו יד העורך ש"תחתוך" חלק מן המכתבים שנטע לוקחת כדי "לאפסן" אצל אחותה (שלא יגיעו בטעות לידי בעלה שלה), מכתבים של נערה ונער מאוהבים, שהם אולי יפים למדי, אבל די חוזרים על עצמם…

 ובכל זאת – אהבתי את הספר למדי (אולי משום החלק ה"קיבוצי" שבו), והריהו מומלץ גם לכם.

טיסת יום – אורית שחם-גובר. הוצאת כתר. (344 עמודים)

(פורסם ב -28.6.2008 בפורום הספרים של YNET)