ג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)

כך זה נפתח.

סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.

חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).

התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).

המספר – נער שאביו נהרג תיכף אחרי המלחמה, ומשום כך, במשך שנים נחשב כמעט כיתום מלחמה, אבל לא לגמרי:

"… למדתי שבמשפחת חללי מערכות ישראל, כמו בכל משפחה, יש זכויות ששמורות רק לבני המשפחה. ואני, שהייתיחבר קרוב של משפחת חללי מערכות ישראל, זכויותיהם של בני המשפחה נמנעו ממני." (עמ' 30)

כמעט נערים, בבית ספר אחד, בשכונה לא הכי טובה ולא הכי גרועה בעיר. כל אחד עם סיפורו. וכמובן זה של המספר – בית שפעם היה בו אב, ועכשיו אין, ואחר כך יבוא אב חורג, שפעם היה חברו הטוב של האב, ואפילו החזיקו זה לזה את המוטות בחופה.

ילד שלא בדיוק מגשים את הציפיות שתולים בו, ילד שהחיים לא בדיוק טמנו עבורו בחובם את כל הטוב שאפשר.

מין הכרה במציאות של החיים עצמם – ההורים, לפני שהאב נהרג, לא ממש הסתדרו. חייהם היו מרובי מריבות ואי הבנות, ושתיקות. עד שהאב נהרג. ואיזשהו צל מלווה את הספר, מה היה קורה אלו נותר בחיים.

"בערב יום הכיפורים הוא ואמא שלי נקלעו למריבה איומה. זה לא היה דבר נדיר מבחינתם אלא עניין יומיומי כמעט: ריבים, האשמות, תלונות וחילופי דברים קשים. למען האמת, אם הוא לא היה נהרג והיא לא היתה מתאלמנת, קרוב לוודאי שהיו מתגרשים. אמנם גירושים היו אז דבר נדיר, ועד היום עוד רואים לא מעט זוגות שהיו אז זוגות צעירים ונשארו יחד פשוט כי לא היה נהוג אז להתגרש. …" (עמ' 31)

סופרים, בדרך כלל ספרם הראשון יהיה קרוב אל עולמם, או אל עולמם שהיה. מתן חרמוני החל דווקא בעולם שהוא מושא מחקריו – ספרות היידיש, ורק לאחר מכן, הגיע אל עולמו שלו, עולם ילדותו. עולם הבית.

הספר הזה, שאין בו ממש עלילה, אלא תאורי חיים, של פעם ועכשיו, וכל מי שהיה אז בשנים האלה – שנות השבעים של המאה הקודמת, יכול לזכור ולהנהן לעצמו מדי פעם. כן, ככה היו אז הדברים.

יותר מכך – הבאר-שבעים של שנות השבעים ודאי ימצאו שם את עצמם, ויחפשו מיהו מי, כי, למרות ההכחשה בתחילת הספר:

"עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשרבין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט" (תְּנָיַת פְּטוֹר, Disclaimer, בפתיחת הספר.)

הרי ברור ומובן מאליו כי זהו לגמרי רומן מפתח, וגם אם הדמויות אינן אחת לאחת ניתן יהיה, למי שהיה שם, כמובן, לזהות סיפורים או דמויות מפעם, או חלקי דמויות שהורכבו לדמות אחת.

והספר הזה הופך על כן לספר נוסטלגיה עבור כל בני הדור של אז.

גם עבורי.

אריה חרמוני ניהל את האולפן למוזיקה במועצה האזורית שער-הנגב. אני למדתי שם, בתקופה ההיא, נגינה בחליל צד, ומאוחר יותר בגיטרה (קלאסית) והייתי די מאושרת, לפחות בזמן שלמדתי לנגן. אריה חרמוני הכיר את כל התלמידים באולפן למוזיקה, גם אותי. כשפגשתי את מתן חרמוני, אחרי לא מעט שנים, בתקופה בה יצא לאור ספרו הראשון "היברו פאבלישינג קומפני", התברר לי כי אריה חרמוני היה סבא שלו. ותיכף ומיד נהיינו קצת חברים.

אחר כך התברר שבנו הבכור לומד בבית הספר עם נכדי הבכור, ונהיינו עוד קצת חברים.

ומאז אנו נפגשים מדי פעם בכל מיני ארועים הקשורים לספרים או לבית הספר, או סתם ברחוב.

ואנחנו קצת חברים לאורך כל הזמן הזה.

הספר הזה – ג'ון טרבולטה ואני – מעורר בי זכרונות מפעם, מהימים ההם של האולפן למוזיקה, הימים שמילאו אותי שמחה מסוימת, כשהמסביב היה קצת פחות משמח.

הספריה שלי די קטנה; הצורך לעבור דירה מדי מספר שנים צמצם אותה עוד יותר. רוב הספרים שאני קוראת מועברים אחרי קריאתם לאחרים. רק מספר קטן של ספרים נשאר בבית, לקריאה חוזרת או סתם מטעמי נוסטלגיה.

את הספר הזה אני חושבת שאשאיר.

משום שהוא מעלה זכרונות.

בגלל אריה חרמוני.

בגלל ההקדשה שבו.

בגלל שאהבתי אותו.

ג'ון טרבולטה ואני – מתן חרמוני. הוצאת כתר. 275  עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

תגובה לג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

  1. תודה על הסקירה. קוראת את הספר עכשיו. סופר ממש מוכשר. אמנם אין ממש עלילה כמו שכתבת. לי נראה שב'הארץ' ביקורת התנפלה עליו (וגם מבקרת ידועה נוספת) כי הספר לא הלך לכיוון אנטי מלחמתי או לפחות קצת אנטישראלי למרות שמל' יום כיפור נוכחת שם. 'פיספס' כמו שכתבה המבקרת.. אפילו נראה לי שאולי גם האקדמיה לא אהבה את זה ולא סתם הדמות מתלוננת שאין לה עבודה באקדמיה. 'אופיו' של הסופר אולי 'לא מתאים' ..

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים