שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

מרים רק רצתה לשוב לעבוד. השהות היומיומית עם הילדים, והילדים בלבד, גרמה לה להרגיש כבויה יותר ויותר מיום ליום. חסר היה לה הלהט והעניין בחיים שמחוץ לבית. ולא שהיא לא אהבה אותם או חרדה לשלומם, אבל היא נזקקה למשהו נוסף, עיסוק משלה.

ומצד שני החשש להפקידם בידיה של אשה זרה.

"מיום שנולדו, היא חוששת מהכול. ביחוד היא חוששת שימותו. היא לא מדברת על כך,… אבל בטוחה שלכולם יש מחשבות כאלה. היא משוכנעת שכמוה, גם להורים אחרים קרה שהתבוננו בילד שלהם בשנתו ושאלו את עצמם מה היו מרגישים אילו הגוף הזה היה חסר חיים,  אילו העיניים העצומות לא היו נפקחות עוד. זה לא בשליטתה. תסריטי בלהות קונים שביתה במוחה והיא מסלקת אותם בטלטול ראש, במלמול תפילות, בנגיעה בעץ ובחמסה שירשה מאמה. היא הודפת מעליהם את המזל הרע, המחלות, התאונות, התאוות הזדוניות של חיות הטרף. .." (עמ' 18)

בין כל הנשים שראיינו לתפקיד, לואיז התאימה להם ביותר, מה גם שההמלצות שהביאה עמה היו ללא דופי.

ואכן, משהתחילה לעבוד, הפכו יותר ויותר תלויים בה. כך יכולה היתה מרים להשאר עד מאוחר בעבודה, להתכונן בנחת להופעה בבית המשפט, לצאת מדי פעם.

ולא רק הילדים טופלו בידיים אוהבות; הבית נוקה וקורצף באופן קבוע, למרות שלא היה זה מתפקידה של לואיז לנקותו. וגם ארוחות טובות ומזינות הותכנו והוגשו לשולחן.

אפילו לחופשה לקחו אותה עמם.

אם כי לעתים הגבולות הלא ברורים גרמו אי נחת למרים או לפול או לשניהם.

ובמאמר מוסגר: התלות הזו של בני הזוג במטפלת הזכירה לי את הסרט "היד שמנענעת את העריסה" בו המטפלת הופכת להיות חיונית יותר ויותר, למרות כוונותיה הנסתרות להזיק.

פול, טכנאי סאונד, שעבודתו נמתחה לעתים על פני ערבים או לילות, מעולם לא הבין את התסכול של מרים משהותה בבית, ובכל זאת, כשבקשה מרים לצאת לעבוד ולמצוא מטפלת לילדים, שיתף פעולה, למרות אי הנוחות משהותו של אדם זר בבית.

כי הוא אוהב אותה ואוהב את ילדיו.

"אבל זה נגמר עכשיו, הוא לא יכול לומר שהוא לא רוצה בהם. הילדים כאן אהובים, נערצים, לעולם לא מוטלים על הכף, אם כי הספק הסתנן לכל מקום. הילדים, ריחם, המחוות שלהם, ההתאוות שלהם אליו, כל זה ריגש אותו במידה שלא תתואר. לפעמים התחשק לו להיות ילד יחד איתם, להשתוות אליהם, להתמוסס בתוך הילדות. משהו מת – לא רק הנעורים או חוסר הדאגות. הוא לא היה עוד בלתי נחוץ. הם היו זקוקים לו והיה עליו להסכין לכך. כשנעשה לאב, רכש לעצמו עקרונות וּודאויות, דברים שנשבע לעצמו להמנע מהם לעד. נדיבותו נעשתה יחסית. תעצומות הנפש שלו קהו. עולמו הצטמק." (עמ' 96)

ולואיז – מיהי האשה הזו? זו שזכתה לכל כך הרבה תשבוחות ממעסיקיה הקודמים, שהפכה להיות כל כך חיונית לבית, כל כך הכרחי להעסיק אותה, שהילדים כרוכים אחריה, והבית נראה כל כך נקי ומזמין. אפילו חזרו לארח לעתים.

והקורא/ת היודע/ת כבר מתחילת הספר כי יש משהו אפל, משהו מסתורי באשה הזו, משום שהילדים מתים, והיא האחראית למותם. בכוונה. הקורא/ת תוהה ומחפש/ת סימנים. משהו שירמוז. משהו שיסביר. משהו שיניח את הדעת, משום שאין שום דבר מניח את הדעת באומנת רצחנית.

היה לה בעל, שמת והותיר אחריו חובות, והיתה לה ילדה, שלא ברור מה עלה בגורלה, והיא מתגוררת בדירה קטנה ומתפוררת. אין היא מתידדת עם המטפלות האחרות בגינה. רק הילדים הם בני שיח לה.

וגם הם – יש להם עניינים משלהם.

"אנחנו מרגישים בודדים במחיצת ילדים. הם מצפצפים על מתווה העולם שלנו. הם חשים בנוקשותו, בקדרותו, אבל לא רוצים לדעת על אודותיו דבר. .. הם לא מזייפים חמלה כלפי האומללים." (עמ' 162)

בשפה קולחת ובהירה מספרת סלימאני את הסיפור הזה, המצמרר והנוקב באורח חד ומדויק, נטול סנטימנטים, עירום מסלסולים ותוספות. הסיפור לבדו.

והוא נקרא בנשימה עצורה, והוא מעורר חרדה עמומה.

והוא ישאר עוד הרבה זמן בזכרון.

והילדים מתים.

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני. תרגום: רמה איילון. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 175 עמודים.

Chanson Douce – Leila Slimani

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)