מעוף העורב – אן-מרי מקדונלד

מעוף העורבכל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?"

 אבל לא צריך לגור בבדידות מזהרת כדי שהרוע יתגנב ויהיה נוכח; אפשר גם בעיר המנוכרת, ואפשר אפילו בקהילה קטנה; קהילה כמו זו שבסנטראליה – בסיס חיל האויר המלכותי הקנדי, מגורי משפחות. מגורי המשפחות דומים בכל הארצות, כדי שאפשר יהיה מיד לדעת איזה חדר יהיה של מי, איפה לתלות את התמונות, שהוילונות יתאימו בדיוק… והאנשים אותם אנשים: בעלים – קצינים בצבא בדרך כלל, ונשים עקרות בית, אמהות, הלומדות לקנן במהירות בכל מקום אליו עוברים, כדי שלבעלים ולילדים יהיה בית.

 סנטראליה הוא המקום אליו עוברים מדלן, אחיה הבכור מייק, אמה ואביה, והוא המקום שבו מתרחש הרצח – זה הפותח את הספר.. כך בתוך השלווה הגדולה נרצחת ילדה אחת…

 ואז חוזרים אחורה – אל יום ההגעה לבסיס, למגורי המשפחות, אל ההתערות בחברה, הן של ההורים הן של הילדים, אל התאורים המדוקדקים, עד צבע הצעצועים והמצעים, הבגדים, העצים – תאורים שבספרים אחרים משעממים לעתים, אבל לא כאן; מקדונלד מצליחה להיות מרתקת אף בתיאורים הפסטורליים הבנאליים ביותר. כי בתוך הפסטורליה מסתתר סוד מרושע; בעצם הרבה יותר מסוד מרושע אחד:  ישנו העולם החיצון, המלחמה הקרה, האיום בקובה שאולי אולי תהיה מלחמת עולם שלישית, אבל לילדים לא ממש מספרים, רק מכינים אותם ל"יום שאחרי הפצצה" – אבל למה ההורים באמת מודאגים? זה סוד, שלא להדאיג את הילדים!

 ויש הסוד של המשפחה ממול, שאינם אנשי חיל האויר, אלא משפחה אזרחית שהאב בה מורה בבית הספר, והמשפחה הזו מחזיקה בתוכה יותר מסוד אחד…

 וישנם הילדים בבית הספר ובמגורי המשפחות – שאי אפשר לדעת מה נושא כל אחד מהם מאחוריו, כי כולם מנומסים כאלה; קלייר למשל: "קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים."

 וישנו הסוד של אבא של מדלן, שהוא מסתיר מאשתו וממפקד הבסיס, ומכולם, כי "אין ברירה", כי "למען בטחון המדינה"… והסוד הזה מוביל, בתורו, לסודות נוספים שאסור לגלות, ומשום כך קורים דברים שלא היו צריכים לקרות.

וישנו הסוד של הילדות בבית הספר – אלה שנשארות אחרי גמר הלימודים, רק עוד קצת (שלא לעורר חשד בהגעה מאוחרת הביתה) : "ברגע זה היא חוששת יותר מכך שהראש שלה לא יחזור לגודל הנורמלי. ברגע שיצאה מבית הספר הוא התחיל לתפוח ולגדול עד שנהיה ענקי.. אם היא עוצמת עיניים היא מרגישה איך היא הולכת וגדלה ונעשית גבוהה ונטולת משקל באופן בלתי אפשרי…". ואת הסוד הזה אסור לספר להורים – משום שההשארות בבית הספר אחרי שעות הלימודים מיועדת רק לאלה ש"התנהגו שלא כשורה" והרי הילדה הקטנה לא תרצה לצער את הוריה בידיעה על התנהגותה. הילדות הללו לא רצו לצער את הוריהן גם שנים על שנים לאחר מכן…

אבל אז, אחת הילדות לא חוזרת הביתה אחרי ההכנות לטקס הצופיות, ולפני הטקס עצמו… ואיש אינו יודע היכן היא.  הקורא יודע כבר כי הילדה נרצחה, זה הלא מופיע בפתח הספר, אבל האנשים אינם יודעים.. ויוצאים לחפש אותה.

אמה של הילדה יושבת וממתינה כל הערב, כל הלילה.. הפחד שמא קרה משהו, מתערבב בתקוה, שתיכף תכנס הילדה הזו הביתה… "איך הניחה לעצמה לנמנם? במשך ארבעים דקות על הכיסא. להתעורר מכאב טרי כמו לאחר ניתוח, זה לא חלום. קמה מהכסא, מיטה ריקה,  הילדה שלי לא בבית. … וכעת מקהלה מתעוררת בתוך ראשה, מונה במהירות את כל הנימוקים המתקבלים על הדעת לעובדה שהילדה שלה אינה בבית, מדקלמת רשימות של מה-אני-צריכה-לעשות-היום, מה-אעשה-כשהילדה-שלי-תחזור-הביתה,…כולם מנסים להדוף את קולו של דבר מה עמוק עוד יותר – שורת הבאס, גל איטי, היחיד מכולם שמרגיע, כי הוא היחיד שמבטיח לשים קץ לכל הציפיה המתוחה הזאת; חוזר שוב ושוב, עמוק וסבלני, עד שהאם מוכנה לפענח את המלים שהוא שר בצער עמוק כל כך: "הילדה שלך מתה." "

 הרצח והמשפט שבא בעקבותיו מחריבים את הפסטורליה באופן סופי.. אחר כך תנדוד המשפחה משם, לחיים אחרים, במקומות אחרים – אלה כבר אינם מתוארים בפרטי פרטים כמו חיי הבסיס בסנטראליה. אבל הסודות, הסודות ימשיכו ללוות ולהשפיע ולשנות, וכל המבנה העדין של המשפחה המאושרת מתערער קצת, והמשפחה קצת פחות מאושרת…

 הסודות נחשפים לאיטם, לקראת סופו של הספר, אלא שיחד איתם לא מגיע שום קתרזיס.. שוב ושוב חוזרת ההאשמה העצמית, מה היה קורה לו היתה מגלה?, מה היה קורה לו היה מתוודה? איך השתנו לתמיד חייהם של אנשים אחרים ומותם, בגלל הסודות.

 הספר הזה, לכל אורכו (והוא בהחלט ארוך ביותר – 855 עמודים) מצליח לרתק, כאמור, גם בתיאורים המפורטים ביותר. יש למקדונלד היכולת לתפוס בקרביים ולהחזיק שם לאורך זמן.

 התרגום אף הוא מלאכת מחשבת כולל המעבר שבין השפות (שאפו, יצהר)

ותודה לכל אלה שבכאן שהמליצו על הספר, בלעדיכם כנראה הייתי מפספסת אותו.

מעוף העורב – אן מרי מקדונלד. תרגום: שאול לוין. הוצאת כנרת. (863 עמודים)

(פורסם ב- 9.10.2008 בפורום הספרים של YNET הפורום אף ערך דיון בספר במועד מאוחר יותר. אזהרה: הדיון מכיל ספויילרים!)

(The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald)

ועוד כמה ציטוטים שליקטתי מן הספר:

 אז מה אם את עדיין צעירה מכדי למות, יש המון קדושים-ילדים, הם עושים נסים כל הזמן, ילדים מתים עליזים ומעוררי חלחלה (עמ' 361)

"נחוץ כפר שלם כדי להרוג ילד." (עמ' 696)

 "היעדרות היא ענין אחר. על היעדרות אי אפשר להשגיח. לדאוג לה, לסייע לה במסעה, לאהוב אותה. אפשר רק לראות את החיים זורמים סביב התקוה והאימה, מקהים את העוקץ, שוחקים את הייחול גרגר גרגר, בציפייה לרגע הרחום שייתכן שלא יגיע לעולם, שבו אפשר יהיה לומר, הוא איננו." (עמ' 720)

 "התעללות מינית היא סוג מסוים של שוד. את חוזרת הביתה ומגלה שבזזו אותו. כל הפריטים, האהובים והנדושים, היקרים ללבך והיקרים סתם, זכו לאותו היחס. כל הפריטים הפכו לאותו הפריט. נהפכו על פיהם, הושלכו הצידה,… את עדיין יכולה לשמוע את רקיעות הרגליים ברחבי הבית. את יכולה לקנות טלוויזיה חדשה, אבל רק הזמן ישיב את השלום המרופד של ביתך על כנו, יאחה את הקרע באוויר מעל המדרגות, ירפא את שרידי הזעזוע בסלון, כל אותם מקומות שבהם הורשתה הריקנות להפזיל מבט מתועב אל תוך ביתך. למה דווקא אנחנו? זה לא אישי."

 וכדאי גם להתעכב על עמוד 507 כולו

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *