אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

מרקוס גולדמן, גיבור הספר ששמו כשם גיבורו של "הארי קברט", שהוא סופר, ממש כמו בספר הקודם, כותב בספר הזה על משפחתו; הוריו, דודו הנערץ סול ואשתו, אניטה, בנם הילל ובנם המאומץ וודי, אלכסנדרה, אהובתו בעבר, בתו של הפרופסור הנערץ על בני דודו. על החיים בין בולטימור, מקום מושבם של הגולדמנים מבולטימור, העשירים יותר, מצליחים יותר,  לבין מונטקלייר, מקום מושבו של מרקוס גולדמן והוריו. קנאות בין בני הדודים, תחרות בלתי פוסקת על מי מוצלח יותר, תחרות המלוּבה בידי הסבא ובעיקר הסבתא. מריבות שנמשכות שנים, ופתאום נפסקות, כאילו כלום, כאילו אין משקעים. תחרות על לב נערה אחת, תחרות בין הנערים, בני הדודים לבית גולדמן, תחרות וקנאה הגורמות למתחים בלתי נסבלים, שלפתע מתפוגגים ונעלמים כי החברות היא בלתי מתפשרת

מוּפרכוּת על גבי מוּפרכוּת.

קשה לי להסביר, אפילו לעצמי, למה המשכתי לקרוא בספר הזה עד סופו, למרות שהיה ברור לי עוד ברבע הראשון שספרות גדולה אין כאן. אפילו לא בינונית. אפילו סגנון הכתיבה לא מתעלה מעל הרדוד.

והעלילה, כאמור, מופרכת למדי.

אולי נזקקתי לאיזו הסחת דעת קלה ודלה לזמן קצר.

אז – אפשר לוותר, ולחכות לספר טוב יותר. משום שדיקר, כך הוכח בעבר, בהחלט מסוגל.

ועוד ציטוט אחד, נחמד דווקא, שמצאתי:

".. בעוד עשרים שנה אנשים לא יקראו יותר. ככה זה. הם יהיו עסוקים מדי בהיטמטמות עצמית באמצעות הטלפונים הניידים שלהם. אתה יודע, גולדמן, זה הסוף של ההוצאות לאור. הילדים של הילדים שלך יסתכלו על ספרים באותה סקרנות שבה אנחנו מסתכלים על כתובות החרטומים של הפרעונים. הם יגידו לך: 'סבא, לְמה שימשו הספרים?' ואתה תענה להם: 'בשביל לחלום. או בשביל לכרות עצים, אני כבר לא זוכר.' …" (עמ' 139)

בני בולטימור – ז'ואל דיקר. תרגום: רמה איילון. 500 עמודים

Le Livre des Baltimore – Joel Dicker

לרכישה (לא מצאתי עותק דיגיטלי)