לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): " אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)

 סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".

 גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:

"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות.  ..

…

באותו קיץ שנפתח עם חטיפה של שלושה נערים מתנחלים.. בקיץ ההוא הבנתי בפעם הראשונה שרציתי לעזוב אפילו יותר מפלסטין.  …

ביום הלוויה של שלושת החטופים פלסטין לקחה יום חופשה מהעבודה, ונשארה בבית עם הילדים, שלא הרשינו להם לצאת מהדירה מחשש לנקמה יהודית. …

בבוקר יום רביעי,… דיווחו בחדשות על חשד לחטיפת ילד ערבי משכונה בדרום העיר. … בחדשות ברדיו שברכב אמרו כי נמצאה גופה שרופה ביער ירושלים, …." (עמ' 123 – 125)

 ממש כמו בטורו "זה נגמר" מיום 3.7.14.

 ועל הרקע הזה, חייו של סופר ערבי ישראלי, הכותב בעברית, ונמצא בארצות הברית, על הרקע הזה נכתב הסיפור.

 הסופר, גיבור הספר, מתפרנס מכתיבת סיפוריהם של אנשים אחרים; אנשים ונשים המבקשים להשאיר משהו לצאצאיהם, אנשים ונשים שיש מי שאמר להם שיש להם סיפור חיים מרתק, וכדאי שיעלו אותו על הכתב, אנשים ונשים שבטוחים שהעולם, או לפחות הארץ, מחכה למוצא פיהם. (אתם בטח מכירים כמה אנשים שכאלה). ומשאינם יודעים בהכרח לכתוב, הריהם לוקחים סופר צללים, ומספרים לו את סיפור חייהם, והוא, בדרכו, מצליח להוציא סיפור שניתן לפרסמו, גם אם הפרסום הוא אך ורק ל"חוג המשפחה". כי כן, חוברות הזיכרון הצנומות של פעם, בהם כתבו אנשים שהיה להם חלק בחייו של המת, פינו, בחלקן, את מקומן לספר זכרונותיו של האדם בעודו בחייו. כך יש לו שליטה על ספר הזכרון שלו, לעתיד לבוא. ומשום שלא כל הסיפורים באמת מעניינים, ומשום שלא כל הרגעים המתוארים אכן מרגשים, הוסיף להם הסופר מזכרונותיו שלו, והפיח רוח חיים בחלקים מן הסיפורים.

 "ערכתי את סיפור חייהם של לקוחותי באמצעות הזיכרונות שלי, גם אם לא כתבתי אותם בדיוק כפי שהיו. .. את אותה חוויה שנחרטה במוחי, הענקתי ללקוח שהיה זקוק לה. ועם כל זיכרון שתרמתי לסיפורי חייהם של האחרים משהו בתוכי הלך וכבה., (עמ' 187)

 פעם, כשהיה צעיר ועשה את צעדיו הראשונים בכתיבה, כתב איזה סיפור שהתפרסם בעברית באחד העיתונים, והוא היה מלא גאווה, אם כי היה ברור לו כי בכפרו – בטירה – ככל הנראה לא יהיה פרסום רב לסיפור הזה. אחרי הכל, מי שם קורא עיתונים בעברית? ובעיקר את החלק הספרותי.

 ומסתבר שמישהו קרא, ומסתבר שהסיפור הופץ, ובדרכו הפך את חייו של הגיבור ושינה לחלוטין את נתיב חייו.

 עכשיו הוא חי בארצות הברית, במעונות הסטודנטים, בנפרד מאשתו, בערך. הם מנסים להציג מצב כאילו הם יחד, לפחות למען הילדים. ויש ביניהם קצרים בתקשורת, והוא חושב שהיא כועסת עליו. בעצם, הוא בטוח שהיא כועסת עליו. יש ביניהם חומה, והוא מפחד לדבר, מפחד לנסות למוטט את החומה. משום שהוא אוהב אותה, והוא חושש שאם יאמר את אשר על ליבו, היא יכולה להשיב בצורה כזו, שלעולם ידע שאין היא אוהבת אותו. שהחומה אמיתית. כך הוא יכול בוודאי לחלום שאולי רק אי הבנה גדולה ועמוקה שרויה ביניהם, ומשרק ידברו, הכל יסתדר.

 ואז הוא מוזעק למיטת אביו הגוסס בבית החולים בארץ. והיא נשארת מאחור. עם הילדים. מאז שהיגרו לא היתה בארץ. ילדיהם מעולם לא פגשו את סבם וסבתם.

ויש כאן סיפור עצוב ועצום, ההולך ונגלה לעיני הקורא/ת. וכל כך יפה הסיפור, וכל כך עצוב, וכל כך מסעיר, עד שעוברת בקורא/ת המחשבה, שאם רק יצעק, אם רק יסביר, אם רק ידבר, הכל יסתדר.

והדרך שנבחרה עבורו, ועבורה גם כן, דרך קשה וארוכה, אולי לא היתה נסללת כלל.

 וחבל אחד היה לי, לאורך הקריאה, חבל שפרק אחד, שנכתב כולו בערבית (ממתי קשוע כותב בערבית?) לא תורגם לטובת הקורא/ת שאינה בקיאה בשפה הזו, כלל.

 מומלץ עד מאד.

עקוב אחר שינויים – סייד קשוע. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 208 עמודים

 לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

ועוד שתי מובאות ששבו את לבי:

 "… אם נעקצים בכף היד אי אפשר לאגרף את היד המנופחת לכמה ימים, צריך להוציא את העוקץ ולמרוח את העור הנגוע בבצל, ויש ילדים שאמרו שיש למרוח עגבנייה על מקום העקיצה. ומצרעות יש להיזהר כי זו לא עקיצה של דבורה אלא עקיצה חמורה הרבה יותר, ואם צרעה עוקצת מקום רגיש היא גם יכולה להרוג אותך… ויש להיזהר למעלים כשקוטפים תאנים, כי העלים שלהם מגרדים,.. ועץ התאנה מבורך כי הוא הסתיר את ערוות בן האלוהים, .. תמיד רציתי לשאול את המבוגרים כיצד זה שעלי התאנה לא גירדו לאדוננו אדם… אבל לא שאלתי כי ידעתי שכל עץ וכל סוג אדמה יציית להוראה של אלוהים." (עמ' 112)

".. בבתי החולים עדיין מאשפזים יהודים לצד ערבים, כאילו את המחלות ואת המוות עדיין חולקים. את הלידות, את החיים, מחלקים לחדרים נפרדים ליהודים ולערבים." (עמ' 151)