השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

נופר שלֵו היתה נערה שקופה. כזאת שאף אחד כמעט לא רואה. יש לה חברות יפות ממנה, חברותיות ממנה, מלאות בטחון עצמי הרבה יותר ממנה. בעצם, אין לה באמת חברות, רק חברות לכתה, שגם הן לא ממש רואות אותה. שלא לדבר על הבנים, שגם להם היא בדרך כלל שקופה למדי. לא רזה מאד, לא יפה מאד, לא מתבלטת בשום צורה ודרך, אז איך יראו אותה? אפילו בחופש הגדול האחרון, זה שבין י"א ל- י"ב, בזמן שכולם וכולן אספו חוויות, היא עמדה מאחורי דוכן אחד בגלידרייה אחת בעיר.

אבישי מילנר זכה פעם בתוכנית ריאליטי מסוג "כוכב נולד", והיה כוכב עולה לרגע, ופתאום כבה אורו, בלי הסבר מיוחד, וכבר לא ממש הכירו את פניו בעיר, ולא השמיעו אותו עוד. מין סֶלֶבּ לשעבר, שקוף בהווה.

ממש כמו נופר שלֵו.

וערב אחד נפגשו דרכיהם. הוא נכנס לקנות גלידה, ומשהו באינטרקציה ביניהם (מוכרת וקונה) צרם מעט, והוא פתח את פיו ושפך עליה כל מררתו. וכל העלבונות שהטיח בה, שבאמת ובתמים לא הגיעו לה, בשום צורה ודרך, ושכוּוְנוּ בעצם אל כל העולם שרומם אותו לרגע ואז שמט אותו, ורק היא נקלעה לקו האש. כל העלבונות הללו שהוטחו בה, גרמו לה להמלט בוכיה מן הגלידרייה אל החצר האחורית, והוא אחריה, כי היו לו עוד כמה דברים להטיח בעולם, ובה כנציגתו.

ומאותו רגע החל להתגלגל הסיפור. אנשים ששמעו את זעקתה מן החצר מיהרו לשם, ומצאו אותה בוכיה ואותו נסער, ושאלותיהם, משום מה לא היו "מה הוא עשה לך?" אלא "האם הוא פגע בך?" (מין שאלות שכאלה שבחקירה בבית המשפט, נזעק תמיד עורך הדין של הצד שכנגד ומתנגד בטענה כי השואל "מדריך את העד"). והיא, אפופה בתשומת לב שמעולם לא זכתה לה, ונסערת עד כאב מכל אותם עלבונות שהוטחו בה, הודתה כי אכן היה משהו.

ה"משהו" הזה הלך ותפח. הנערה השקופה הפכה פתאום למרכז. אנשים ביקשו את חברתה, צדדים נסתרים ומקסימים נתגלו בה פתאום לעיני כל, אפילו אחותה הצעירה ממנה, שעד אותו זמן נהנתה מתשומת לב רבה, אולי כי היתה יפה מעט יותר, אולי כי היתה בעלת בטחון עצמי רב יותר, אפילו היא מצאה עצמה פתאום בצל אחותה המפורסמת.

הנה – שקר, או לפחות אי-אמת, שהניב פירות מסויימים לנושאתו. שקר שנולד במקרה, כמעט בטעות. והלך וגדל, הלך והוסיף.

לביא מימון, הנער המתגורר מעל החצר שצפה וראה את כל האירועים בזמן אמת, מסייע לשקר הזה, וסיבותיו עמו. אף הוא, בהישענו על הסיפור הזה, צובר בטחון המאפשר לו לפרוץ את חומת השקיפות שלו.

(ובמאמר מוסגר יצוין כי אף אמו של לביא מימון עוטפת עצמה בשקרים המיטיבים עמה).

וישנו הקבצן החרש-אילם, שבדיוק היה בחצר והיה אף הוא עד לאשר ארע, אבל אם יספר יאלץ להסיר את מסכת החרש-אילם, ואם לא יספר, מצפונו ייסר אותו.

וישנה ריימונד, אלמנה החיה בבית אבות, ומוצאת לה שם חברת נפש, רבקה, ולמתבונן מבחוץ הן נדמות אחיות, עד שרבקה מתה, וריימונד עוטה על עצמה את דמותה של רבקה, לפחות במקרים מסויימים, ומפיקה מכך סוג שלא תועלת, ועניין חדש בחיים, והתעניינות מצד כל מיני.

ובכל זאת – הגיבורה הראשית של הספר היא נופר; וככזו הספר מלוה אותה בשנתה האחרונה בבית הספר, כשהתלונה, תלונת השווא, מלווה אותה כרקע, כמסגרת, לא כעניין עיקרי.

וההורים? איפה הם בכל הסיפור הזה? איך הם לא ראו? איך הם לא הבינו?

"את מגדלת ילדה בתוכך, בתוך הגוף שלך, ואחרי שהיא יוצאת החוצה, את עדיין מגדלת אותה בתוך הלב שלך. והבת שלך, היא לא יודעת שפעם היא היתה בתוך הגוף שלך. זאת אומרת, היא יודעת, אבל לא באמת. היא בחיים לא תדע איך בדיוק זה היה כשהיא היתה שם בפנים, ואיך זה היה כשהיא יצאה, כי בדברים האלה בני אדם טיפשים כמו עזים. את מכירה את הגוף שלה יותר טוב ממנה כי את הינקת אותו וחיתלת אותו וליטפת אותו כשהוא כאב, וכשגדלה את השגחת עוד לפניה שהיא צריכה חזייה. את מכירה את הגוף שלה יותר טוב ממנה אבל את לא מכירה אותה. את שואלת "מה שלומך" והיא עונה "הכל בסדר", וכל "הכל בסדר" כזה הוא עוד דלת קטנה שנטרקת בפנייך. כמו קבצנית על הפתחים את יושבת וממתינה, אולי הילדה שלך תואיל לפתוח את הדלת ולהשליך איזה מטבע. ולאט לאט את מבינה: הילדה שלך היא ילדה זרה." (עמ' 218 – 219)

כי כן, הורים רואים רק מבעד לאהבתם, המחפה, כך הם חושבים, על חוסר הידע, על הזרות. אם יש "חורים" בסיפורה של בתם, הם יניחו את הטוב ביותר, ולא יעלו על דעתם, כמעט, כי היא משקרת, או מסתירה מהם את כל האמת.

וכשהשקר הולך ותופח, אין לה באמת אף אחד בפניו תוכל לשפוך את לבה.

מתישהו נצמד הספר אל הקוראת, ואין היא מעזה לעזבו עד שתדע איך יסתיים כל הסיפור הזה.

וישנה, כמובן, כתיבתה המצויינת של גונדר-גושן, שהכרתי כבר בספריה הקודמים – לילה אחד מרקוביץ ו- להעיר אריות. ואם משהו היה חסר לי, הרי זו העריכה המצויינת שהיתה בספריה הקודמים, ועכשיו היו לי קצת יותר קצוות פרומים. נדמה לי שעריכה מהודקת יותר היתה עושה עם הספר הזה רק טוב.

ועדיין – השלם גדול מסך חלקיו, והספר כולו כתוב נפלא וכדאי עד מאד לקראו.

ועוד משהו שמצאתי בו, ומאד אהבתי:

"העיר נמה את שנתה כמו אישה גדולה, שרועה על גבה, והחושך עושה עמה חסד ומסתיר את קמטיה. עיר גדולה ורבת שנים כמו אישה גדולה ורבת שנים, כמה קל לאהוב אותה בחושך, כמה קשה באור. .." (עמ' 39)

השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן. הוצאת: אחוזת בית. 279 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים