"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

במהלך שהותם במקום פיתח האב תחביב של טיפוס על ההרים בסביבה, וצרף אליו גם את בנו, כאשר היה מוכן, ואלה היו רגעי הקירבה היחידים ביניהם, כמעט, משום שאיכשהו לא הצליחו לקשור ביניהם קשר נינוח שיכול להיות בין בן לאביו.

בכפר הזה התגורר גם ברונו, בן גילו של פייטרו, חלק מן המשפחה הרחבה, השבט, שחיה בכפר כולו, ובין השנים – ברונו ופייטרו נוצרו קשרי ידידות, כי היו להם רק אחד את השני, אם כי נדרש היה עידודה הנמרץ של אמו של פייטרו.

סיפור העלילה, שכמעט אינה קיימת, כאמור, הוא התבגרותם של השניים, לעתים יחד, בעיקר בקיץ, ובדרך כלל בנפרד, פרידתם עם תום גיל ההתבגרות, וחזרת הקשר ביניהם, עם מותו של אביו של פייטרו. רק לאחר מותו יכול היה להתגעגע לקשר שיכול היה להיות ביניהם.

"למדתי מה קורה למי שהולך: האחרים ממשיכים לחיות בלעדיו. … אולי אילו היינו חולקים את הרגעים הללו, יותר מקנאה חשתי חרטה על שלא הייתי שם. היה לי נדמה שאני עסוק בדברים חשובים יותר, בשעה שהייתי שקוע בדברים שוליים עד כדי כך שאפילו אני לא זוכר אותם." (עמ' 111)

את אהבת הטיפוס לקח עמו פייטרו למקומות אחרים בעולם, לנפאל, ובחזרה לאיטליה.

מתישהו תהיה שם אשה אחת, שלא באמת תפריד בין השניים, אבל נוכחותה יכול אולי לפגום בקשר היומיומי ההדוק.

"… חשבתי לעצמי, זוגות מאוהבים: יופי שהם קיימים בעולם, אבל כשאתה בחדר אחד במחיצתם, אתה מרגיש מיותר." (עמ' 148)

אבל זה איננו הסיפור. הסיפור הוא ההרים, והנוף, הרגלי החיים במקומות הנידחים, הצמחים, היובלים, הנהרות, השלג שלעולם אינו מפשיר, הפרות, צפירי העזים, איתני הטבע.

והאדם? וסיפוריו? רק צל חולף ביערות ועל ההרים.

"למדתי מאבי – זמן רב לאחר שהפסקתי ללכת אחריו בשבילים – שבחיים מסוימים קיימים הרים שאי אפשר לחזור אליהם. שבחיים כמו שלי וכמו שלו אי אפשר לחזור להר שבמרכז כל ההרים, ולראשית ההיסטוריה והסיפור שלו. ולא נותר אלא לשוטט בשמונת ההרים, שמי שכמונו, בהר הראשון והגבוה ביותר, איבד חבר." (עמ' 199)

שמונה הרים – פאולו קונייטי. תרגום: שירלי פינצי לב. הוצאת: מודן –סדרה לספרות יפה. 199 עמודים

Le Otto Montangne – Paolo Cognetti

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי